אלבום תמונות
במקום פתיחה
זה יהיה קטע קצר בחיים קצרים. ובשל קוצר הזמן; ובגלל שהחיים נקטעו במקום הרגיש ביותר, בפרק הראשון של הסיפור, נרצה להציל מן השיכחה רגעים אחדים של חיי ליאור; רגעים של אושר, של כאב, של עדינות, של שקט, של יופי.
ליאור היה החלום היפה והעצוב ביותר בעולמנו; הוא נולד ב-19 ליולי 1951 ונפל ביום הכיפורים, בשעות הראשונות של המלחמה הנוראה, כשהוא מפקד על מחלקת טנקים בגיזרה הצפונית של תעלת סואץ. חשוף בצריך פיקד על מחלקתו בשקט, באומץ, בקור רוח וצרור של מקלע פילח את גרונו לאחר שתי שעות של לחימה באיזור הביצות של הסואץ.
נועם, מפקד הפלוגה שלו, נתן לו את נשימותיו האחרונות. ליאור הונח על סיפון הטנק שלו ונועם רכן עליו, תחת אש, וניסה בכל כוחו להנשים אותו. יומיים אחרי ליאור נפל גם נועם בחולות. איזו קירבה נוראה של אהבה ומוות.
ילד של עונות השנה
בגיל מאוחר למד ליאור את השעון. מחוגי הזמן שלו, הרגישים, היו סובבים את העולם על פי מערכת מורכבת מאד; גשמי חורף, ענני סתיו, ריחות אביב, סופות קיץ.
סירוב תמידי, שלא חדל אפילו בשנות המשטר הצבאי, לסדרי חיים קבועים, ממושטרים, סירוב מכאיב. השאלה מתי נשארה תמיד ללא מענה. ליאור - מתי מתחיל השיעור, מתי יהיה חופש, מתי תגיע הביתה. מתי. אבל תמיד ידע מתי החצב פורח והקיץ בורח, והחוחית מתי תופיע בשדות ומתי באות החסידות.
אף פעם לא זכר את צבע בגדיו שלו, אבל הבחין בגוונים הדקים ביותר של פרחים ואבנים.
ליאור של קיץ, ליאור של סתיו, לאיור של חורף, ליאור של אביב.
הצליחה, המסע
המסע בנוף הארץ היה הרפתקה של גוף ונפש.
ילד רזה, עדין, רך, עקשן, יודע. לא היה מסע שלא לקח בו חלק. צלח את הכינרת, חצה את המדבר, בשרב ובגשם. עלה אל הרכסים וצילם בעיניו זריחות ושעיקות. כל כך הרבה ראו העיניים האלה, החומות-ירוקות, התמימות.
מעגלי המסע הלכו והרחיקו. בתחילה בחוג הבית, בחורשות האורן של שריד. אחר כך אל יערות האורן הרחוקים שבהרי נצרת, ואל העמק הנעלם שביניהם. ואחר כך אל הנגב ומרום הגליל.
ובשנה העשירית - המסע הגדול לארצות הברית.
שעיקות וזריחות
את המילים שמר לעצמו. דבר מה עצוב היה בו, שלא רצה לתת לנו חלק בו. אבל החיוך שלו העלה בנו דמעות. אותה עצבות אילמת, עדינה השאיר לנו בלשכה האפילה של המצלמה. כשפיתחנו את מה שצילם ליאור מצאנו עשרות צילומי זריחה ושקיעה.
רגעי בוקר ורגעי ערבים; כשהאור נפרד מחושך, ודממה מסערה, והטוב נפרד אולי לנצח מן הרע שעות הפרידה הנן הכואבות בשעות האהבה.
שלא יאבד
איך אפשר להציל נער מן השיכחה, להפוך את הזכרון לכוכב בוקר, או ענן בודד, לתת למעיין הדמות לזרום ולזרום, לאסוף את המילים הנכונות, ולשיר לו שיר, עוד שיר.
לחפש בתמונות שהשאיר את ניצני היופי שאין משלו על עפר.
לאסוף בשארית הכוחות שלנו את אהבתנו הפצועה, המובסת. ולגונן על הנער שלא יאבד.
ערפילים יורדים על העמק. צלליות של אורנים. רחש יערות על מחטי אורן. קול פסיעותיו החרישי, בוקר שלו מתעורר לחיים, רקפות בישניות וטללים.
לחבק את צווארו, להיות עפר לרגליו.
נתן
קטעים מתוך הסרט "ליאור", ששודר ביום העצמאות