אלבום תמונות
כתפיים כפופות קמעה, ראש קצת מושפל וחיוך מבוייש מעט. כך נשארת, ליאור, חרוט בזכרוני. וככל שאנסה להעלות תמונות אחרות רק זו ברורה ובהירה. כך אתה חוזר וניצב לעיני.
מה ידעתי עליך, ליאור, על עולמך העשיר, על מחשבותיך, על מאוויים ומשאלות? על אף השנים שעבדנו יחד נשארת לי עולם חתום. סגור בעצמך על אף היותר אהוב על כולם. ממעיט לדבר וממעיט לכתוב, לא מתפרץ בראש החבורה, לא נדחף אל המהומה הכללית של הקבוצה. כעומד קצת מהצד, משקיף ומחייך.
יחד עם השקט ניחנת בתקיפות ועקשנותך לגבי עצמאותך וחופש הכרעתך על דרכך. כך התגברת על דאגת ההורים, על התערבות שלעיתים נראתה לך מכבידה ומקוממת. בשקט, אך ללא וויתור וללא פשרה לגבי אותם דברים אשר רצית לבצע. תהיה זו יציאה לטיול או עבודה מעל ומעבר לנדרש ולמחייב.
בשיעורים לא אהבת במיוחד את שיעורי ההומניסטיקה - היסטוריה, תנ"ך, ספרות, לשון. כתבת בצמצום, את ההכרחי ולא יותר מזה. לא חשפת עצמך, לא נתת דרור לדמיון, לרגש. ואולי רק עם עצמך, ביחידות, שבת וחיפשת את היפה שבמוסיקה ובשירה, בהאזנה לתקליטים אהובים או לסלילי הרשמקול.
באחת החופשות האחרונות ישבתם בחדרי, מספר חברים מ"דגן". הימים היו ערב בחירות וניהלנו וויכוח בשאלות פוליטיות - "מוקד", "מערך" וכו'. הפליאה אותי אז קירבת דעותיך, ליאור, במספר עניינים כמו סיכויי השלום, היחס לערבים, לדעותיה של צפירה. חשבתי לי אז, שהנה למרות הביקורת והחיכוכים לעיתים, מושג החשוב מכל ביחסי בנים והורים - ההזדהות עם דרך ועם רעיון.
באחת ההזדמנויות אמרתי לך, כי וודאי הנך קצין נהדר לחייליך - אתה עושה הכל והם יושבים ונחים. צחקת והכחשת. ידענו כי מאהבתם אליך מוכנים הם לעשות הכל, בהיותך להם דוגמא ומופת. אך גם בקצונה כמעט והתביישת. בבואך לחופש מיהרת להסיר מדיך מעליך, כאילו מכבידים הם עליך. כאילו כובלים מעט.
ליאור היקר, אין ניחומים למוחתך. לא חוסנת לעולם של מלחמות. יפה מדי וטוב מדי היית בשבילו. לא הגנה עליך אהבת הוריך וכל אלה שהכירוך. אך עוד בחייך הספקת לדעת את אהבת הסובבים אותך. וזוהי נחמתנו היחידה.
זאבי