מספר אחיו משה: וכל מה שנתבקש לעשות - עשה בלב טוב. כשעבד בבית-הדפוס הגיעו לאוזנינו רק מלים של שבח. חרוץ היה ואהוב על כל רעיו. כשהיה בא לבקר את ילדי אחיו ואחיותיו היה מביא עימו תמיד משהו. משהו קטן, אבל בכל זאת משהו.
כשהלך לצבא הרגשנו כמה חסר לנו גדעון. הוא כתב שהוא מרוצה, ולא התלונן. בחופשות היה רץ מקרובים למכרים, מנסה לשמח את לב כולם, וכבר היה עליו לחזור. לקח איתו סדינים, שעון-מעורר, שעון-יד, קסטות של שירים יווניים ורשמקול. הכול כדי להרים את המוראל שלו ושל החברים בטנק ובמאהל.
כשפרצה המלחמה ידענו שהוא נמצא בסיני והדאגה היתה גדולה. מכתב לא נתקבל ממנו, ודבר לא שמענו. לאחר מכן הודיעו לנו שהוא נעדר, ומאוחר יותר - שנהרג. הבאנו אותו לקבורה ונותרנו לבד, עם התמונות, עם הזכרונות, עם כל מה שהיה גדעון עבורנו.