המשאית הראשונה שיצאה לדרך, עמוסה ב- 15 טון סוכר, שקעה מיד. הניסיונות הכושלים לחלץ אותה, כמו-גם לעקוף אותה, גרמו לעוד משאיות ומשוריינים להחליק ולשקוע. טרקטור שהובא מחולדה החל בחילוץ, שארך זמן רב. בינתיים החלו לנהור עוד ועוד ערבים ותפסו עמדות ומהן צלפו על השיירה הלא מאורגנת. ככל שעבר זמן, זנחו כל מפקדי הכוחות את העיסוק בהעברת השיירה, ועסקו במשימת חילוץ כלי-הרכב חזרה לכיוון חולדה.
בעוד הכוח מנסה לחלץ את המכונית, החלו להגיע מאות ערבים: חיילי ליגיון מרמלה ולוד; עריקים של 'צבא ההצלה' מואדי-צראר ואנשי חסן-סלמה, והתרכזו בחולדה הערבית, במרחק כ- 400 מ' מהשיירה. עד לשעה 17:00 התרכזו כ- 400 לוחמים מכל האזור והיקשו על נסיגת הכוחות היהודיים לחולדה.
מפקדי הגדוד הרביעי, בראשות המג"ד יוסף טבנקין, אירגנו את אנשיהם לתפוס עמדות ולחפות על נסיגת המכוניות, שהתנהלה תחת אש כבדה ותוך קשיי נהיגה, בגלל תנאי הדרך.
מול חולדה הערבית הוצבו שני כוחות-חיפוי מהפלוגות של בן-ארי וסטוצקי, 40 איש בכל אחד. כוח אחר, קטן יותר, בפיקוד עמי ליבנה, נאחז בגבעה שמדרום לנתיב חילוץ השיירה, לעומת הכוחות שנהרו מואדי-צראר. כוח עמי הקדים את הערבים, נאחז בגבעה, והדף הסתערויות קשות.
עמוס חורב, מפקד השיירה, אילתר כוח נוסף, שתי כיתות רובאים וחוליית מק"ב, והציב אותו בקצה חורשה הפונה לעבר ואדי צראר. חורב עצמו הוציא מרגמה "3 מפורקת, הרכיב אותה והחל להפעילה נגד התוקפים. הכוח הזה איפשר למרבית הכוחות הלכודים להיחלץ.
בשלב מסוים הועבר כוח עמי לחילוץ המשוריינים, ומחלקה בפיקוד חיים גולדיס תפסה את מקומו. כשהצליח כוח עמי לחלץ את מרבית המשוריינים מהבוץ ניתנה למחלקת חיים גולדיס הוראת נסיגה. המחלקה הצטרפה למשוריין המאסף, שהוצב במטרה לחסום את הגישה מואדי-צראר. אלא שלא נותר בשטח כוח שיחפה על נסיגת המאסף, ועד מהרה נקלעה המחלקה למצב קשה. האנשים נכנסו לאחר המשוריינים שהיו תקועים בשטח, וניסו לסגת באמצעותו. התוקפים התקרבו למשוריין, שבו התרכזו הפצועים. בכל משוריין היה מטען של חומר-נפץ מסוג 'שדית', שנועד להפעלה במקרה של סכנת נפילת המשוריין בידי האוייבים. מפקד המשוריין, יורם טרבס, שהיה פצוע, העדיף להתאבד עם אנשיו, שלא ליפול חיים בידי התוקפים. הוא שידר באלחוט: "שלום לכם חברים! הערבים התקיפו את המשוריין. אני פצוע ומפוצץ את עצמי עם המשוריין. סוף".