נדב היה בעל כשרונות שהבטיחו הרבה. הצטיין גם בלימוד המתמטיקה וטבע וגם במדעי הרוח. אזכור חיבור, שכתב בבית הספר על פיאודליזם גם אבא וגם הסבא, ד"ר יצחק אפשטיין, התפעלו מההרמוניה היפה שהיתה בחיבור בין התוכן ובין שלימות הצורה, הצמצום המדעי. היתה לו בכלל חיבה למדע ונטיה אליו. פעם העירותי את אזניו על איזה נוהג לא זהיר. הוא ענה, תסביר לי, את זה באופן מדעי ואשמע בקולך. לא נטה הרבה לספרות יפה אבל חבריו מספרים כי היה נואם טוב, רגיל בניתוח דק של הנושא, תופס במהירות את הנקודה העיקרית שבו.
בהיותו בן 9-10 הקריא לי את "שפוף חמתך על הגויים וכו'" ואמר הנה רביזיוניזם. פעם שניה באותו הגיל, אמר לי, הנה סוציאליזם, בהראותו לי סיפור מאגדות ביאליק ורבניצקי, כיצד כהנים הציקו לאלמנה עניה בעיניני תרומות ומעשרות.
כשהיה בן 11-12, בשנות המאורעות חזר לבדו מירושלים, אחרי ביקור אצל הסבא והסבתא. בשובו סיפר, שהוא ישב על יד חייל בריטי וניהל איתו שיחה. (היה להוט אחר הספרות האנגלית הדידקטית ובזכות זה ידע אנגלית) כשנשאל על מה דיברו בינהם, יצא, שהוא הטיח בפני החייל כל אותן הטענות שנשמעו אז ביננו בכתב ועוד יותר בעל-פה, על עמדת האנגלים כלפינו. כשנשאל, כיצד לא חשש שמא החייל ימסור אותו למשטרה עבור דיבורים כאלה, החזיר: "מה יש... אגב, היה זה חייל ניו-זילנדי והללו אינם פטריוטים בריטיים גדולים"
זמן קצר לפני מותו של חמי אמר לי: "אפשר, שהמצבה החיה והיפה לברוריה, יהיה נדב..."
הביקור האחרון של נדב בבית הוריו, היה כמה ימים לפני תום ההפוגה הראשונה. ארבע ימים אחרי חזרו לירושלים, שתיתי קובעת כוס התרעלה עד תום.
אביו
כך מספרת עליו נתיבה:
נדב תמיד היה ציני. מה זה ציני. המורים בגימנסיה לא יכלו לסבול אותו, בגלל זה. הוא היה תלמיד יוצא מגדר הרגיל, אז סלחו לו. ובאמת – מהבדיחות שהיו עפות לו מהפה אפשר היה לחשוב ששום דבר בחיים לא קדוש לו. אבל אני ידעתי שזה לא נכון, כי אחד שלא היה אכפת לו מכלום, בציונות, לא היה מתגייס לפלמ"ח, כי אם היה הולך לנוטרות, גומר את השירות הלאומי שלו חת-שתיים, אחרי שנה אחת בלבד, ורץ לאוניברסיטה בירושלים, ללמוד. כי היו לו המון כשרונות. והוא- לא הלך. כי אם הלך לפלמ"ח.
הוא פשוט היה בן-אדם עם המון המון הומור, זה מה שהיה לו, לא ציניות כי אם הומור, בלהצחיק הוא היה ממש- מלך. בכלל כשהוא היה בסביבה - כל הזמן הקשיבו לו. כל הזמן – ציפו לשמוע, "נו, ומה נדב אומר על זה", והוא היה אומר את הדברים הכי חשובים, שציפו ממנו, אבל הוא היה אומר אותם עם הומור, והיו כולם נשכבים, מתפוצצים מצחוק. הדעה שלו הייתה חשובה, גם לו וגם לכולם, והוא לא היה מזלזל, או מבטל, הוא פשוט היה מסוגל לאמר הכל כך, שגם יבינו כמה זה חשוב, וגם – ישכבו על הרצפה. מלך, מה יש לדבר.
לא מנהיג – בכלל לא מנהיג, תמיד מהצד כזה, מביט על הכל מהצד - ואומר את מה שיש לו להגיד. אף פעם לא מתרגז. תמיד עם מצח חלק. בלי קמטים. שאנן מרוב שבטוח בעצמו. אוח, איך אני הייתי מבסוטה ממנו.
הוא למד בגימנסיה שנתיים לפני, עם אחותי השנייה – מכיתה א' עד השמינית - ויצא לי ולו להיות ביחד בקורס קציני סיירות וטופוגרפיה. כלומר, שהוא לא רק התגייס לפלמ"ח לשנתיים, הוא עוד נשאר בפלמ"ח עם כל הבעלי- תפקידים, לשנה שלישית, ועוד המשיך ללכת לקורסים. אז זה לא בדיוק בן-אדם ש"שום דבר לא קדוש בשבילו", כמו שהמורים בגימנסיה היו אומרים עליו. אבל, באמת. מה מורים מבינים.