צבי, חברי היקר!
לעולם לא אשכח את הרגע המחריד, אשר בו קיבלתי את הידיעה על מותך.
קשה היה לי להאמין שאמת הדבר? האם לא אקרא יותר את מכתביך המלבבים? אבל מוכרחה הייתי להשלים עם הגורל כי נפלת, ובדמך הטהור הרווית את ערבות הנגב אפופי המסתורין, אשר למענם ולשחרורם נלחמת.
צבי יקירי! כמה אהבת לטייל לצלם כל פינה ופינה ברחבי ארצנו הקטנה. והרי קטע ממכתבך האחרון אלי.
"... עוד יבוא יום, שבו נוכל לבצע טיולים יפים בהדרכתי, ואז אתחיל לשוב אחרונית, ואווכח שכדאי היה להשקיע שש-שבע שנים מלאות סבל ומתיחות, ובכל משק, ואף הקטון ביותר, נפגוש ידידים שאתם נלחמתי ועבדתי למען כל היפה והקייים עכשיו, ואשר יגרום לי בודאי נחת והנאה כפולה..."
אבל לזאת לא זכית, תמיד תמיד חלמת על העתיד המעורפל, הקרוב, הנראה כניצוץ אור בתוך החיים הקודרים של האדם, ולא תארת לעצמך כי חלומך יפסק באמצע. לא תארתי שנשלם מחיר כה יקר במלחמתנו זאת: הלב כואב אילנות כה צעירים שנגדעו.
מה אכזרים הם החיים! אדם חי, חושב והוגה, ומטפס ועולה סולם החיים מעפיל ועולה, ובעוד עיניו נשואות מעלה למרום הסולם, והנה נשבר שלב אחד, מעדו רגלי האדם, והוא נופל מטה אלי תהום. קשה להשלים עם העובדה שכסאת קרה את צבי, אך זהו צו הגורל האכזרי.
ואתם, הוריו היקרים! אבלכם הוא אבלי ואבל כל חבריו וחברותיו, ובעבודת המולדת ובהקמת הריסותיה נמצא כולנו את הנחמה.
צבי יקירי, אתה וצחוקך המלבב יהיו שמור לנצח בקרב הוריך, בקרבי ובקרב כל חבריך וחברותיך.
שלום לעפרך, צבי,
חברתך,
שושנה רבובסקי
פתח-תקוה