אלבום תמונות
נוה אילן, 15 באפריל 1948
- - - -
והיה לי היום מקרה שהמריץ אותי לחשוב. והוא הסתיים בטוב. בדרך כלל אני סומך על אנשי. הם בסדר. ובכן קרה קרה של הפרת משמעת. נתתי פקודה והטוראי סירב. ומה יכולתי לעשות? ברור שלאיום או מכות לא היה מקום, כי דבר זה רק מוריד מן האוטוריטה. ואני בונה את שלטוני במחלקה, אם לומר כך, על בסיס של הערכת האנשים אלי, על בסיס חפשי של הבנה ויחס נכון, על בסיס של הכרה. והמחלקה שלי היא אחת המסודרות. הכל 'דופק' ואין איחור. בקיצור אחזור למקרה היום. ובכן הודעתי לאיש שילך לאוהל והוא יועמד למשפט. והאיש עצמו, אחד מטובי אנשי. מאוד התפלאתי על תופעה זו, ושברתי את ראשי, מה עלי לעשות במקרה זה. ברור היה לי, שאם לא תהיה הגבה מתאימה עלול כל שלטוני במחלקה להתערער. ומאידך גיסא, מה לעשות? לפנות ערב קיבלתי פקודת-מבצע והתחלתי מכין את הפעולה עם המ"כ שלי. לאיש עצמו הודעתי שהוא לא יצא הלילה עד לבירור. באמצע ההכנות בא האיש ומבקש שיחה אתי. אני דחיתי אותו עד לגמר. כתום ההכנות הופיע האיש. בקיצור, ח', היתה זו חויה מאוד נעימה כשהאיש הודה על שגיאתו וביקש לצאת הערב. הוא מוכן לכל עונש ובלבד לא זה! הוא מתחרט וכו'. בקיצור, הוא ידבר כעשר דקות וביקש והבטיח. ושוב התחלתי לחשוב, האם לוותר ולהרשות לו לצאת? והרבה שקלתי, ולבסוף - ויתרתי לו - - -
שמחתי על אדם שבא לבקש לצאת, מזכיר זכויות וכו'. הוא מוכן לכל עונש ואינו רוצה לבייש את המחלקה, ואני, כאמור, ויתרתי לו, ואני גם בטוח שהוא יהיה בסדר, כי תמיד היה בסדר. והוא הבטיח - וממש בדמעות.
מכתבים נוספים, בכתב יד, נמצאים, בתא הנופל בחדר הנצחה שבבית הפלמ"ח.