אלבום תמונות
החדר היה חשוך, רק חלון קטן בסמוך לתקרה, הראה כי עדיין יום בחוץ. לא ידעו מה לעשות, רק לפני חמש דקות עמדנו ברחבה בחוץ וצחקנו האחד עם השני. פתאום נפתחה הדלת ונשמעה צעקה רעשנית: "משהו לא קיבל קולה!" אמר הקול שרק את צלליתו יכולנו לראות. אף אחד לא זז ואיש לא הרים את היד. הוא הסתכל עלי ישר בפנים ואמר לי בלחש: "תהיה מנהיג". עבר בי רעד בכל הגוף אבל לא הוצאתי הגה מהפה.
האור נדלק והכל התבהר. היה זה ניב, המדריך מהצופים לשעבר, שהיה גם בג'ודו ובחוד "הכנה לצבא" (שם אמרו לי שהוא משרת ביחידה). הוא עמד מולי שלראשו משקפי בול'ה שחורות (עם עדשות שחבל על הזמן) והשפתיים שלו בלטו, או שמא היה מאופר. מר חוק יכולתי להבחין בתיקו האישי שהיה פתוח ובו היו נייר טואלט ורוד וערכת פינוק לעור של "פנינה רוזנבלום".
השיעור התחיל. ניב פתח ואמר: "שלום! הגעתם לביה"ס ללוחמה בטרור..." אח"כ הוא המשיך, דיבר קצת על עצמו וסיים במורשת קרב על חברו לצוות, דוד, שיצא לפעילות וחזר בלי שיניים. כשנגמרו הדיבורים הוא החל להריץ אותנו ואז נעלם ל-20 דקות מהחדר, שהוא משאיר אותנו במצב שתיים על האגרופים (מה שאח"כ התברר כהפסקת שירותים קצרה בשבילו).
הכל היה בסדר, עד שניגבתי את הזיעה מהמצח והוא הבחין בי. הוא עצר את השיעור, העמיד את כולם מלבדי ליד הקיר ואותי העמיד במרכז החדר. כנראה שזה נורא עצבן אותו, כי מאותו הרגע אני לא זוכר כבר כלום.
(סיפורו של א., מחזור מרץ 2001, המשותק לכסא גלגלים, אשר עבר שיעור קמ"ג בהדרכתו של ניב)