דצמבר 1972. קצת מתגעגעת כבר לעיניים התכולות ולחייל היפה. קצת לא מבינה איך אפשר ככה לוותר על שלוש שנות-חיים, עמוסות בתוכניות. והוא, הוא חושב שהוא מבוגר מכולם. נמצא במגדל-השן ולא מבין למה לוקחים דברים כאלה כל כך ברצינות.
יולי 1973. דני בן תשע-עשרה. משהו כבה בעיניים התכולות, ומשהו ניצת. בגרות, בגרות של אמת. את הנשמה עוטפת גברות חדשה, גבריות של איש שראה יוידע. "עכשיו בקו, אפתור הרבה מתמטיקה. אשמור על המולדת ואשמור על השכל, שלא יחליד..."
דני, מעולם לא אהבת את חיי הצבא. מעודך היית איש היצירה, ולא ההרס. אבל מה שהוטל עליך היטבת לעשות.
6 באוקטובר 1973. דני רצה להיות ראשון בכל: במכוניות, בספורט בלימודים וגם בצבא. ודני היה לראשון בין הנופלים.
דצמבר 1974. נר ראשון של חנוכה. עדה מבקשת מלים ספורות על דני, ואני חושבת בלבי: על דני. איך?
מתוך הספר "חללי גדוד 9" מאת יורם קניוק, בהוצאת ספרית הפועלים.