יום-יום אני יורה במטרות דמויות אדם כדי שיום אחד אוכל לפגוע בצעיר שמעולם לא ראיתי. מביאים אותנו לתערוכה - לא מכוניות מירוץ ולא ספורט - אלא מכשירי הרג, ומנסים להרשים אותנו בעוצמת-אש מהירה וכולי. כל זה מאוד באנאלי, וכבר רבים אמרו זאת לפני, אבל כנראה שעכשיו תורי, ובתור אשת סודי - אני כותב גם לך...
נתי, שלא תביני אותי לא נכון: לא הפכתי לסרבן-גיוס מסוגו של גיורא נוימן. להיפך, כל זמן שהמצב הוא כזה: הבטחון צורך להגנת המולדת, הערבים וכדומה, הרי שיש להיות כאן, ואני גאה שאני קרבי (לעתים אפילו מצטער שלא התנדבתי לסיירת כלשהי) ושאני יכול להיות לתועלת כאן. פשוט חבל שזהו המצב, וש"הזקנים" לא מצליחים להפוך את העולם לטוב יותר.
מתוך הספר "חללי גדוד 9" מאת יורם קניוק, בהוצאת ספרית הפועלים.