מימי ילדותו המוקדמת גילה כובד-ראש, פקחות וכושר-התמצאות. בהיותו בן שלוש מצאתיו באחד הימים עומד עצוב ומדוכא ליד החלון ומסתכל בדבר-מה. נגשתי וראיתי תימני צנום, קטן-קומה וחלוש, עובד בכביש, סוחב שקי חול, שופך אותו על הסוללה ומיישרו, ואותות של עייפות ניכרים בו. שאלתיו: במה נוכל לעזור לו, סביק? אם אתם וכל הדודים כולם יעבדו - ענה - האיש הזה יעבוד פחות ולא יהיה מסכן ושחר כל-כך.
לא אחת ראיתיו מעמיד עצמו בין שני נערים ניצים, גדולים בהרבה ממנו, ועל-ידי כך מפסיק את הקטטה. שאלתיו פעם למה הוא עושה זאת. ענה לי, כי היות והוא קטן מהם לא יכו אותו ורק יכעסו עליו, ובינתים ישכחו את מריבתם ולא יכו אחד את השני.
סבו ביקר בגן-ילדים, בבית-ספר עממי (בו העלוהו המורים כיתה אחת, מאחר שנראה להם מפותח למעלה מכפי גילו) ואחרי-כן בגימנסיה באלפור. לא אהב כאשר דאגנו ללימודיו. כל עוד לא נכשל, היה טוען, עלינו לרחוש לו אמון מוחלט ולא לשאול ולא לדאוג. ואמנם היה תלמיד טוב מאוד, אך גם לא התפאר מעולם בכך; הצלחתו בלימודיו היתה לו כמובנת מאליה.
כמה פעמים ניסה להתקשר לאיזו תנועת-נוער, אך לא מצא בהן את אשר חיפש. הוא לא רצה להיות מושפע, רצה לרכוש לו דעות בדרך עצמאית. לא נטה למפלגתיות כלשהי. ל'שורה' נכנס עוד בהיותו בכיתה הששית של הגימנסיה. כסבור היה שכל יהודי בארץ חייב להיות חבר בשורה וכי היא הכרח לעם ישראל.
עם גמר לימודיו בגימנסיה עמדה בפניו שאלת ההתגייסות לנוטרות או לפלמ"ח. בנוטרות ראה סכנה של ניוון רוחני, באשר אין עושים כלום מלבד מילוי התפקיד הצבאי וההכנה לו, מה שאין כן בפלמ"ח, שבו האנשים מתאמנים וגם עובדים עבודה חקלאית במשק, ועל-כן בחר בפלמ"ח. בתחילה נראה כמאוכזב. 'יותר מדי מרים כאן את השרירים של האדם' - כתב אלי באחד הימים. אך כעבור זמן קצר נחה דעתו. מצא את מקומו המתאים לו, נעשה פעיל גם בחיי החברה וגם העבודה שימחה אותו. באותה תקופה כתב: 'לא כל-כך קל לעבוד בחורף בבריכות הדגים, אך אני עומד בנסיון, ואף מוצא סיפוק רב בעבודה'. ועוד: '...מענין, לעתים קשה, אך בעזרת קצת שכל יכול אדם להביא תועלת לענין, וגם להקל על עצמו'...
סבו חזר מהפלמ"ח כמבוגר; ממש הפתיע בבגרותו ומנוחתו הנפשית. הוא רצה מאוד להמשיך ללמוד - היתה לו נטיה מובהקת לספרות ולמדעי הרוח, אך לא רצה להכביד על הוריו, אשר מצבם החמרי לא היה מזהיר. לבסוף נענה לבקשת הוריו ונרשם באוניברסיטה בירושלים, אלא השתדל לקמץ מאוד בהוצאות, שלא להכביד עלינו, ובימות החופש היה מוצא לו מיד עבודה בבנין. בכל מקום רכש לו ידידים, ואף בין הפועלים אשר עמהם עבד. כשביקרתי אותו בעבודתו, סיפרו לי בשבחו. בראותו אדם מבוגר מקבל על עצמו עבודה הנראית לו קשה משלו, הוא מציע להתחלף ומקל בכך על חבריו; אף יודע להקשיב ולהבין לצרת חברו. ואמנם היה נבון ומבין, ומשתתף בצרת הזולת.
בחופש חנוכה האחרון (תש"ח) בא הביתה, לתל-אביב, אך כאשר היתה ההתנקשות הראשונה בשיירה להר-הצופים נחרד, ולא מצא לעצמו מנוחה. אמר לחזור מיד ולהתיצב להגנת המקום. ברור היה לו, כי שם מקומו, והוא קם ועלה ירושלימה.
רק שלושה מכתבים הספיק לשלוח לנו משם, ובכולם אותה הבקשה לסלוח לו על שאינו מרבה לכתוב, כי הוא עסוק מאוד. 'העבודה רבה ומועילה מאוד, וחבל שלא אוכל לספר לכם פרטים'...
ובמכתבו האחרון: 'בך, אבא, הלא אוכל לבטוח, ובכן, בכל אשר עלול לקרות - היה חזק ודאג לאמא, שתעמוד גם היא על הגובה'...
מאביו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח