מילדותו גילה יעקב נטיה לכתיבה וכבר בכיתה ג' החל להשתתף בעתון בית-הספר 'חברינו'. בסיפוריו באו לידי ביטוי אהבה וחמלה לחי, הערצה לאישים שעשו להדברת המות והמחלות; ולעומת זאת שנאה ובחילה לאויבי האנושות, כגון הטלר ודומיו.
יעקב גם אהב לצייר, ואחד מציוריו הרבים, המתאר את נבואתו של יחזקאל, עודנו תלוי בגימנסיה.
במלאת לו ארבע-עשרה שנה קרה אסון בכיתתו: בשעת טיול לשרון התפוצצה פצצה בין התלמידים, ארבעה נהרגו ואחדים נפצעו. המאורע זעזע אותו עד מאוד, אף-על-פי-כן לא אבד לו קור רוחו. ביומנו רשם על כך בין השאר: "אין להאשים את המדריכים, אולם יש לעמוד על העובדה המעציבה שהמדריך לא ידע להבחין בסכנת הפגז"... בספר 'מצבה' שהוצא לזכרם של הארבעה, כתב דברי הערכה על חברו מלכיאל חיות, "הרציני והנבון, בעל התפיסה המהירה וההומור" - כי אכן מצא במלכיאל תכונותיו הוא.
היה ער לכל דבר ציבורי, לאומי, ולא היה נרתע מסכנה. ביום הכפורים תש"ד ירד אל הכותל המערבי, כדי להשתתף בהפגנה הדתית הבלתי-ליגאלית של תרועת השופר ושירת "התקוה". הוא נאסר יחד עם חבריו והובל ל'קישלה'. ביומנו ציין: "צעדתי כפושע, מוקף משני הצדדים שוטרים בריטיים...".
הוא רחש הערצה עמוקה להתישבות העובדת, בחופשת הקית שנת תש"ד נסע לכפר-וארבורג לבן-דודו, לעזור לו בעבודת המשק, ולאחר מכן כתב, שלמד להכיר את המשק החקלאי והוא רואה את עצמו מתאים לו "הן בגוף והן ברוח..."
בחודש יולי 1945 יצא לשפיים, מטעם הגימנסיה, לחודש עבודה, והעבודה בקטיף השביעה אותו רצון.
לשנת השירות נשלח כנוטר לבית-השיטה ומשם היה יוצא לשמירה על בריכות הדגים במסילות. כשהיה בא מדי פעם לחופשה הביתה וההורים שאלוהו לסיבת קימוצו בדיבור: "למדתי את תורת השתיקה מהדגים שאני שומר עליהם". בטירת צבי בילה רק שבועיים ולפני סיום השנה יצא לטיול בגליל העליון והתחתון, ולסיור מטעם חי"ש. היה עולה ויורד גבעות, מתפעל מהנוף ומצלמו.
הוא הוקיר את הדת, והרגשה עילאית אפפה אותו כאשר נשלח בשנת השירות שלו ממסילות לעזרת טירת צבי. המזכרת היחידה ששמר לו היתה 'קאפעלע' (כיפה) סרוג, מלאכת יד.
הדאגה ליקרים לו היתה טבועה באופיו ומרחוק היה שולח את אזהרותיו. במכתבו מאפריל 1947: "ביחס למצב בעיר, אצלכם, חששתי מאוד שימי מצור קשים נכונו לכם, ועודני חושש, וודאי גם אתם. אנא שמרו על עצמכם..."
באוגוסט 1947, בגמר שנת השירות, נרשם באוניברסיטה העברית בפקולטה למדעי הטבע (פיסיקה ומתמטיקה). בארגון "עקיבא", קן ירושלים, היה עורך עיתון-קיר ומרצה כל ליל שבת על נושאים תנ"כיים.
שבוע אחרי הכרזת האומות המאוחדות כבר עמד לשירות העם ולצו מפקדיו. יומיים לפני פעולתו האחרונה בא הביתה ללילה אחד, גילה לאב את מספר הטלפון של העמדה והוסיף: "אם יש לכם צורך דחוף בקריאה טלפונית השתמשו בו, אך אל-נא תרשמו אותו, תזכרוהו בעל-פה..."
מדרבי אביו
מתוך "ספר למד הא"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.