למולי עומד ילד קטן ובידו ילקוט. שתי העיניים בורקות והוא לוחש בשקט: "אני האח של חבצלת." "ולך איך קוראים?" אני שואלת. "יוחק'ה, יוחנן," תיקן את עצמו. "אם כן, אתה יוחנן בן זכאי? - "נכון," הינהן בראשו. אחזתי בידו ושנינו פסענו לכיוון בית-הספר. ליד השער נפרדנו.
"יוחק'ה," אמרתי, "מדוע אינך לומד בבית-ספרי יחד עם אחיותיך?" - "אינני יודע." השיב, וכך כמעט מדי יום ביומו היינו נפגשים וצועדים יחד לכיוון בית-הספר.
באחד הימים רץ לקראתי ובישר בשמחה כי הוא עומד לעבור לבית-ספרי, ובשקט האופייני לו הוסיף: "את תהיי המורה שלי?" "אינני יודעת," עניתי. "על כל פנים יהיה לנו יוחנן בן זכאי בין כתלי בית-ספרנו." חיוך שובב ריצד בעיניו.