"היחס ללימודים: רציני, מלווה בגילוי רצון רב ללמוד; מקום בחברת ביה"ס: מקובל מאוד על חבריו; כושר שכלי: צויין; עצמאות: רבה ובולטת; יוזמה ושאיפות: רבות ובולטות; בטחון עצמי: רב; הופעה חיצונית: נאה ומסודרת".
כך, ממש כאילו נדברו ביניהם מראש, בבואם להעריך את צביקה, כתבו מחנכים ומורים, מדי שנה, בתיקו האישי. אותן חזרות של האחד על דברי חברו מדגישות מחדש את קווי האופי של צביקה - מגובשים, יציבים, ועקביים להפליא.
מרכיבים אלה בתכונותיו, מצאו את ביטויים המלא גם בעת לימודיו האוניברסיטאיים, בשירותו הצבאי ובעת התנדבותו לצאת לקרבות הבלימה במלחמת יום הכיפורים.
"כבר כשהיה בכיתות ז' ח', ראיתיו גדל לעיני, מגבש את אופיו ואישיותו וחושף ולו רק על פני השטח את המתחולל ומהתהווה בקרבו", נזכרת מורתו. "הוא גילה חשיבה מתמטית מובהקת ורצון לעסוק במקצוע זה, אך כמורתו לספרות זכיתי להנות גם מיכולתו הלשונית - תאורית".
מורה זו זוכרת כי כבר ביתה ז' העריץ את זאב ז'בוטינסקי. הוא ביקש להכין עבודה מקיפה על קורות חייו של מנהיג זה, ומאז אותה תקופה אף אימץ לעצמו את דבריו של ז'בוטינסקי: "קשה פירושו אפשרי". בדרך זו חי, כשמידי פעם הוא בוחר לו את האתגר, את הקשה, את הכמעט בלתי אפשרי - ומתגבר עליהם בהתמדה, בכישרון ובהצלחה, ומעל לכל - בסיפוק.
לצביקה היו תחביבים רבים ולמעשה אהב את הכל. אהב את החיים והתעניין במקצועות הריאליים במוסיקה, בספורט, בפילוסופיה, ועוד.
מפקדו של צביקה בביה"ס לשריון הבחין מיד בתכונותיו ובכישוריו הבולטים. כותב מפקדו הישיר: "צבי היה בשירותו הסדיר מדריך במדור תותחנות, והתגלה כאחד המדריכים הטובים במדור... התכונות המיוחדות שגילתי בצבי הן הכשרון להעביר את חומר ההדרכה בצורה מעניינת ומובנת לכל רמות החניכים. התכונה השנייה היא החוש הטכני שלו".
מפקדו זוכר את אהבתו לחקור ולמצוא "מהיכן צומחות הרגליים" לכל חלק. הוא בנה עזרי אימון, ביצע חתכים במנסרת הציוד של ה"צנטרויון", דבר שהקל על חניכים בהבנת החומר.
"הטלתי עליו", ממשיך וכותב מפקדו, "להעלות את הידע שרכש, על הנייר ובדרך זו השגנו מערכי שיעור מעולים, הממשיכים לשרת את המדריכים במדור התותחנות עד היום הזה".
בצרפת יושבת כעת ארוסתו של צביקה. כשניסתה משפחתה לשכנעו לעקור לצרפת הודגש אותו קשר איתנים של אל הארץ. "סבי", כך אמר, "עלה לישראל בגיל 18. הורי -ילדי הארץ שלחמו למען הקמת מדינתנו. כל בני משפחתי לחמו להקמת מדינת ישראל. אני צבר בן צברים. ישראל ורק ישראל היא ארצי. ארצו של כל יהודי. למעננו ולמען עתיד ילדינו אנו חייבים לחיות בישראל וללחום על קיומה. אין לי מה לעשות בצרפת או בכל ארץ אחרת, ומקומנו הוא ישראל".
לצביקה השאפתני האופטימי, "בעל הרוך הנפלא המוצנע מאחרי עוצמה חיצונית", הייתה אמונה גודלה בדרכו, אך נראה כי בסתר ליבו חש, אולי, את העתיד. "אני מקווה", כתב צביקה לארוסתו במכתבו האחרון "כי אקבל חופשה ארוכה. זה יהיה נפלא, אך איני בטוח בזה. כאן בישראל הכל עלול לקרות".