בחורים שלא נקראו, "אקס שריונאים" שעזבו את חיל השריון, סטודנטים מחו"ל - כל אלה באו. אנחנו פה - אמרו, לא נזוז. אחד מהם היה צביקה. הללו התייצבו באחד מבסיסי חיל השריון. זרים זה לזה. שונים איש מרעהו. היה בהם במתנדבים, באותן שעות קשות - משהו איתן, מעודד, מן התלהבות נפלאה, לצאת לעזור באותה מלחמה קשה ועיקשת.
יום אחד, בלבד, הצליח צביקה להחזיק מעמד. הוא הסתובב כסהרורי בבנק, אינו משלים עם אי קריאתו למשפחת הלוחמים.
ביום השני, 8.10 נפרד מהוריו: "עד שלא אראה עצמי על טנק - לא אחזור" אמר.
אמר והתייצב.
בשעות הלילה המאוחרות של יום רביעי, 10.10, לאחר שהוקמו הצוותים והטנקים חומשו, קיבל הכוח - "כוח נתי", את הפקודה לנוע צפונה. למלחמה נכנסו ביום שישי, 12.10. ב - 4.00 לפנות בוקר העיר צביקה, השומר האחרון ללילה, את כל הצוות. הקור היה עז. "קבלנו פקודה לנוע", סיפר הנהג מאיר, איש הצוות. "כל אחד מאתנו נכנס למקומו. תאי הנהג נסגרו ולמעשה לא התראינו יותר פנים אל פנים איש עם רעהו".
ציר התנועה היה קשה מאוד. שטח סלעי. תוך כדי תנועה הותקף הכוח פעמים מספר ע"י "מיגים" סוריים. המפקד ירה ב 0.3 ובמקביל נשמע צרור של "עוזי".
"האם אתה יורה צביקה?" שאל מאיר.
"כן", ענה.
"כל הכבוד"" אמר מאיר.
"צריך הרבה אומץ להוציא את הגוף מן הצריח ולירות ב"עוזי" על מטוס המרקט אותנו ברקטות ובפצצות נפל"ם, הסביר מאיר לאחר מכן.
בינתיים עלה הגדוד על ציר קונייטרה - דמשק, כשהוא פורץ את הקו הסגול ברמה. היתה זו לחימה קשה ועיקשת מצד הסורים. לחימת שין בשין שכלל שנעה מזרחה - איימה ביתר שאת על דמשק. "היו לנו נפגעים בפלוגה. בצוות היתה הרגשה מוזרה, אבל טובה. הרגשה שלנו לא יקרה כלום. מידי עם אף עשינו ניסיונות להפיג את המתח".
ב-12.10 נקבע המשך המשימה. קיבלנו פקודה לנוע לכיוון תל קרין שלמול הכפר נאסג'. עוד לפני שהספקתי לסיים את הטיפוס על התל, שמעתי את המפקד צועק בקשר: "נהג ימינה, ימינה! ולפתע חבטה עזה בטנק... הקשר נדם. המשכתי לפנות ימינה אך פגיעה נוספת בטנק גרמה לאיבוד השליטה על הטנק שהדרדר ונעצר בתוך התעלה, חצי הפוך".
"ניסתי לפתוח את מדפי הנהג, למזלי היה תותח מצודד על המדפים. יצאתי מהתא ועליתי על הצריח. התותחן יצא מהצריח תוך מילמול דברים לא ברורים והחל לרוץ בשטח. נכנסתי פנימה לבדוק מה קרה לשאר אנשי הצוות. צביקה היה שרוע על רצפת הצריח. עימו נהרג גם המפקד".