רציתי לכתוב עליך, יצחקי, רציתי לספר עליך, לזכור אותם קטעי תמונות, שברירים של רגע, הן חולפות, הן נעלמות, התמונות באיזה ערפל, ולרגע הן בהירות, ברורות וחדות עד כדי כאב...
זוכרת אני את אותה שבת בבוקר, כשהייתם בכתה ה' - הקשבתי אגב לשיחתכם, שלך ושל דרור, וכשספרת שנולדת בחוקוק, ידעתי מיד בן מי אתה, אולי היתה צורת הדיבור שאיפינה אותך ואת אביך, אולי הברקה של רגע, תנועה מוכרה, היה זה למצוא חבר ותיק, ששנים לא שמעתי עליו, ולפתע אתה כאן, בנו - ואותה פגישה מחודשת, אחרי הרבה שנים, ומאז, זכורים אתם ביחד, אתה ודרור, בית ספר עממי, פנימיה... תמיד התבדחנו על אותו מכתב ששלחת לדרור, כשהיינו בארצות הברית, דף גדול גדול ולמעלה, באותיות קטנות קטנות שתי שורות צפופות: "שלום דרור - אני הוך לפנימיה הצבאית, סדר שגם אתה תבוא שלום יצחקי" - וזהו, ושוב חזרתם להיות היחד כשאתם נפרדים מאותה ילדות, של בית בין עצים, טפוס לענפים גבוהים, מדורות עשן ותפוחי אדמה צלויים; שרופים, ואתם כל כך תמימים, אינכם רואים את הדלות, רק את העושר של אותם עצים ירוקים המסוככים על בית עתיק... ועיניכם כל כך בהירות...
חופשות, ביקורים, חיוך נערים שהופכים מול עיניך לגברים. ילדים קטנים בבגדי חקי גדולים, ממש מיאש, ולפתע, גברים, חתימת שפם פאות יותר מאורכות, רצינות וצחוק, ערבי שבתות, בעיות ברומו של עולם, לימודים, ובכל חופשה אתה גדול יותר, מתבגר נהיה יפה יותר הנער השיל קליפתו, ואחר עברתם לאשדוד אנחנו עברנו לראשון ואז ראינוך לעיתים רחוקות יותר, והנה יום אחד, הפכת לגבר, מחיך, ובטוח, זוכרת אני את אותן שיחות טלפוניות של ימי שישי אותן שיחות שתמיד התנהלו בצעקות, אתה צועק ודרור צועק לאלוהים פתרונים על מה ולמה, ואני מוכרחה לחיך כשאני נזכרת באותו טיול שערכתם עם סיום הפנימיה, חלומו של דרור, לטיל הרבה וברגל ודוקא בכרמל, המוריק שצמרות העצים בו נוגעים זה בזה, והאחד מסתנן בעדם, הכרמל המלא מערות, שיחים, הכרמל הקסום... עדין קסום... מפות, תכניות משורטטות, טיול של 4 ימים, חדר הפוך, שקי שינה וויכוחים צעקות והמון המון קופסאות שימורים, התפשרות, הליכה בהרי הכרמל, לינה במערות, רצון לחדור, לחשוף למצות את כל אותן מערות, נופים, וחורשות רחוקות ובלתי ידועות,... אני מוכרחה לחיך כשאני נזכרת איך חזרתם אחרי 3 ימים כשטענת ש"נשבר לך" והכרחתם אותי לקנות את כל אותן קופסאות שימורים שהחזרתם כשאתם בהחלט מפקיעים מחירים...
ואני, מחיכת בעד דמעותי, טוב היה לראות אותכם בצבא, טלפונים של יום שישי, החלפת חוויות, מפגשים ודהירה במכונית (של אבא, כמובן) - "אני מקפיץ את יצחקי לאשדוד - " ואתה, בחור נאה ושפמך הצומח ומתעבה, שובר הלבבות משמש נושא לבדיחות וחיוכים, תכניות, המון תכניות להפוך לעצמאיים כל כך רציתם לפרוח מן הקן, מהתלות, הייתם על הסף.
ופתאום, אינכם...
אמא של דרור.