אלבום תמונות
8.5.02
בשידה שעל יד המיטה שלנו יש ספר של חוקי מרפי. פתחתי אותו בפרק של הצבא. החוק הראשון אומר, שאין אש ידידותית, והחוק שבא אחר-כך אומר: מה מדוייק יותר מאש אויב מתקרבת?
והתשובה היא: אש ידידותית מתקרבת.
אני זוכרת שקראנו את הספר ביחד, ודווקא למשפט הבא התיחסנו בעיקר. המשפט אומר: קל לחזות את פעולותיהם של מקצוענים, החובבים הם אלה המסוכנים.
אספי שלי מיאמורדה
30 יום שנמשכו כמו 30 שנה. כל יום כמו שנה שלמה, שבוערת בלהבות של עצב, דמעות ומחשבות תאומיות.
הרבה דברים בתפיסה שלהם והכל לגבייך כמובן מקבלים מימד.
אני מנסה לחשוב על מהות החיים שלי ושלך בפרט. בוז'ה יש אנשים שחיים חיים ארוכים, ובמובן מסוים לא חיו אותם. ויש אנשים שחיים חיים קצרים וחיו אותם. חיים. אם יש נחמה לחיים שנגדעו בגיל 29 שנה, כמה חודשים, כמה ימים וכמה דקות, אולי אלו הם החיים.
אני מנסה לראות אותך באותה שנייה גורלית. מלא: כח, אנרגיה, אושר, אופטימיות, העיניים המבריקות והניצוץ התמידי אני זוכרת את אותו יום שבת, שחזרת לבית - ליד מחצבה. אני כהרגלי מסתכלת עליך בביטחון הראוי והתמידי שאתה משרה עליי. איך שנכנסת לאוטו התיישבת בסיפוק מרגיע, ושהתחלת להתקדם אני רואה אותך מתקרב ומתרחק אל כיוון ההגה בעדינות האפיינית שלך.
יש ימים בהם אני מתעוררת למחשבות איוב. כהרגלי אני דואגת שלא נח לך כאן ושלוחץ לך על המותן, ואולי בכלל כל המקום הזה קטן לך ומעיק.
הבכי, הכאב, היגון והגעגוע קורעים אותי ושורפים לי את הבטן.
אותה הבטן שצריכה היתה בעוד שנה בדיוק להיות מלאה בחיים חדשים של ילדינו הראשון.
כמה תוכניות, בוז'ן שלי פשוט הלכו להם לשבת בשקט מקפיא על המדף.
אסף אהבת חיי. אתה ואני נפש אחת.
לפני 30 יום נקברנו לראשונה בחיינו. אבל עם זאת יש לנו עוד פעם נוספת להיקבר.
אתה ואני העתק המושלם אחד של השני. העתק שלי קבור פה איתך, כמו שהעתק שלך חיי איתי כאן. אני הולכת זקופה כי אתה בתוכי, ושאני יודעת זאת אין חזק ממני.
אתה חי בתוכי אהוב שלי.
אסף. אין מישהו שמכיר אותי כמוך במצבים האלו, הציניות, הבריחה והניסיון לשלב קצת אופטימיות. אבל הפעם שזה קרה לנו אני לא מצליחה להבין: מהו הצבע? מהו הטעם? ובטח שלא מהו הריח, של הדבר הזה. אני רוצה שתדע שאני לא פוחדת מאיך שאתה נראה או תראה תמיד אוהב אותך. אסף שלי, לעולמים אני שלך,
ואתה לעולמים שלי.
ענת.