בתוך ארגון ההגנה בתל אביב הייתה מחלקה של חיילים דתיים, אחד ממפקדיה היה צבי מישור. הסכימו ביניהם החברים כי אם יעברו את הקרבות בשלום, יקימו בצוותא יישוב של חיילים משוחררים. חבריהם, ששמעו על ההתארגנות, מיהרו להביע רצון להצטרף.
מספר חודשים לאחר שחרורם מצה"ל, פנו החברים לאגודת הפועל המזרחי בבקשה לקבל אדמות.
מלחמת תכתובת ארוכה, שכללה מכתבים ופניות לנמענים שונים האחראים על ההתיישבות, עברה על הגרעין המייסד עד שזכו לעלות על הקרקע.
מתוך מכתב של נציג הפועל המזרחי לנציג קק"ל ב-26.8.49:
"...הרינו מבקשים מכם לאשר ל'חמ"ד' - ארגון חיילים משוחררים של 'הפועל המזרחי' שטח של 750 דונם נטו מאדמות סקיה שמול תל-ליטוינסקי, להקמת משקי עזר... הרשימה המצורפת מראה שהארגון מונה כיום כבר 120 חבר, כולם חיילים משוחררים, ותיקים בארץ, ורובם בעלי משפחה עם ילדים... כפי שמסרנו לכם בעל-פה, כבר חכר הארגון חלק מהשטח הנ"ל מאת האפוטרופוס על נכסי נפקדים, וקבוצת חבריו עלתה לבתים הנטושים שעליו לעבדו ולשמרו..."
והנה התברר כי על אדמות אלה כבר יושבות משפחות אחרות, ומכתב רודף מכתב עד ההכרעה:
מתוך מכתב ההכרעה ב-9.11.49:
"...לפי זה אנו מכירים בארגון החיילים המשוחררים כבעל זכות ראשונה לאדמה הזאת..."
מתארגנת קבוצה עם הרבה מוטיבציה, אך קטנה מדי לשאת בנטל. הפיתרון:
המוסדות המיישבים מוסיפים לחברים פליטי שואה ועולים אחרים שזה מקרוב באו, כולם מזרם הפועל המזרחי.
מספר אחד הוותיקים, שעלה מצרפת:
"העלייה למדינת ישראל הגיעה להיקף חסר תקדים בשנת 1949. מיד עם עלייתי לארץ התחלתי את שירותי הצבאי, ואילו הוריי שוכנו במעברה ליד שדה התעופה בן-גוריון של היום. בהתלבטותם לאן לעבור למגורי-קבע, המלצתי להוריי לעבור למושב דתי בקרבת תל אביב בו ניתן לעבוד ולהתפרנס בכבוד מגידולי שדה ובעלי חיים".
כשהגיע מספר המשפחות ל-110 ניתן האות.
ראשוני הוותיקים התארגנות ב"בית הבאר", שמספר שנים מאוחר יותר הוקם עליו מושב גנות. תוך ההכנות לעלייה על הקרקע, הצטרפו לגרעין הוותיקים כחמישים משפחות העולים, עבורם הוקם מחנה אוהלים בפאתי המושב.
"שיירה קטנה נעה לעבר בניין ערבי ישר ליד באר ערבית אשר בשדות משמר השבעה (אז שדות בר). חיכינו להוראות. חיכינו שבועות אחדים והעתקנו את מחננו למקום של קבע. לאדמות 'חמד'. הקמנו אוהלים סמוך לכביש הראשי, ליד הוואדי".
בחמד לא היה דבר. זאת אומרת, בוץ היה בשפע, אדמה גם. אבל על חשמל ומים הס מלדבר, על כבישים סלולים ובתי-אבן ניתן רק לחלום.
"המושב היה מוקף כולו גדרות ובונקרים - כי הרי קרקעות המושב עמדו על זמן קצר קודם בקו החזית של מלחמת השחרור. לא פעם, עם רדת החשיכה, נתקלו חברים באחת הגדרות, ויש אף שנפצעו קלות".
מיד עם התקבצות חברי כל הגרעינים, שהיו לקבוצה המייסדת, על שטחי המושב - מיהרו לעשות מעשה:
לפני כל דבר הקימו שלושה צריפי עץ לשירות הציבור:
צריף בית הכנסת
צריף לצרכנייה
צריף למרפאה.
מכאן השמים כבר היו גבול.
הסוכנות היהודית החלה בבניית בתי הקבע, כשאת העבודה מבצעים הגברים. ומי מהם ידע מבית אבא איך מייצרים בלוק בעבודה עצמית?
למדו תוך התנסות והצליחו. לקחו מלט, חול ומים, ערבבו עד לקבל העיסה הרצויה - והניחו בתבנית הבלוקים.
בלוק לבלוק, יסוד ליסוד, וכבר מתרוממים הקירות והנה גם גגות לבתים.
שמחה גדולה - חתונה ראשונה בכפר. החופה נערכה על ידי רב שהגיע מבית דגון כשהוא רוכב על סוס ועגלה. האורחים שהוזמנו מבחוץ עשו דרכם בתחבורה הציבורית עד בית דגון, ומשם צעדו ברגל על מחלצותיהם אל לב החגיגה.
הימים ימים של צנע, אך למרות זאת על ארוחת מצווה לא ויתרו, והיא כללה לחמניות, נקניק ובירה, מצרכים שבתקופה ההיא נחשבו כמעדנים יקרי מציאות. את הפטיפון השאילו החתן והכלה רק לערב זה, ומעגלי הרוקדים נמשכו עד לשעות הבוקר המוקדמות.
לאחר חורף קשה באוהלים ובפחונים, עם הקצבת מים למשך שעתיים ביום ומקלחות ציבוריות ללא ביוב, בזרימה חופשית אל הוואדי, החלו החברים לאכלס את הבתים. למשפחה עד ארבע נפשות - בית של 24 מ"ר ומשפחה מעל ארבע נפשות קיבלה בית של 30 מ"ר.
לא לאלה גם לא לאלה היו חלונות ותריסים...
לא באלה ואף לא באלה היה חשמל או זרמו המים.
שירותים בתוך הבית? לא ולא. בין כל שני בתים הוקם פחון ששימש כבית שימוש. היה זה תענוג מפוקפק ביותר לבוסס בבוץ באמצע הלילה עם זאטוט נצרך.
אט אט החלו החברים להקים משק: האחד עם פרה האחר עם תרנגולות. גם סוסים וחמורים כבר החלו להיראות בין הבתים, בחלוקה של שליש פרדה או חצי חמור למשפחה. החברים זרעו את השדות וחרשו במחרשה ידנית, כש"שליש" הפרדה מובילה.
עקב הקרבה לעיר קיבלו חברי חמד, כמו גם חברי משמר השבעה וגנות, רק 15 דונם של קרקע חקלאית. היה זה מעשה אותו גם בסוכנות היהודית התקשו לעכל - כי מה ניתן לגדל לפרנסה משפחתית על שטח שכזה.
ומי מחברי הגרעין שהגיע מהעיר ועבודה לו בה - המשיך לעסוק בה. ומי מהחברים העולים החדשים שהגיע למושב - החל בחקלאות זעירה.
הסוכנות היהודית בונה במקום רפת ומציידת את החברים בכלים חקלאיים נוספים. טרקטור אחד משמש בשלב הראשון את כולם. "ההמשך הטבעי בהתפתחות המושב היה הקמת מחסן התערובת. הקמנו מפעלים משותפים לעיבוד חקלאי".
לאחר חמש שנים מחוברים הבתים לחשמל, מונחים צינורות להשקיית השדות ואף נסלל כביש לתפארת.
וכבר מוקם במקום גם מקווה טהרה, בית ספר וגן ילדים.
מכל קצוות תבל הצטרפו החברים, דבר שגרם לא פעם לקשיי הסתגלות. "חברינו העולים החדשים ראו עצמם מקופחים לעומת ה'עשירים שבאו מהכרך הגדול'. הייתה חשדנות הדדית, ואף באופן טבעי היו לא פעם ריבים".
ולמרות כל זה מעידים המייסדים - "ראינו עצמנו כמשפחה אחת. הכוונות היו טובות, הרצון להיות יחד היה כן. התגברנו על הקשיים, התגבשנו תוך מאבק פנימי והתחשלנו".
נולדו ילדים, הוקמו מוסדות לימוד, והמשקים מניבים תוצרת לתפארת. בשיא הפריחה היו במושב מעל ל-50,000 תרנגולות ופרגיות.
גדלו הבנים ומצאו דרכם בחינוך הדתי ולאחריו בשירות בצה"ל.
רבים מהם חזרו למשק המטופח, להמשיך בדרכי אבותיהם. בודדים בעבודה במשק, והאחרים - מי בתעשייה ומי בעבודות שונות בעיר.
כן, גם בחמד נפלה החקלאות שדודה אל מול משברים כלל ארציים.
ולאורך כל השנים מתקיימת במושב פעילות ענפה בלימודי קודש. בשיעורי תורה. מדי יום נותן רב המושב שיעורים בהלכה יומית, גמרה ומשנה.
בשבתות מתקיים שיעור קבוע לנשים בפרשת השבוע, המועבר על ידי חברי המושב.
ולילדים?
בין פעילות ברוכה בסניף "בני עקיבא" שבמושב ללימודים השוטפים, זוכים גם הם לשיעור בשבת בנושא פרשת השבוע.
אין משליכים לעת זקנה, וזוכרים בכבוד ובאהבה את המייסדים. במועדון הוותיקים במושב נערכות מדי פעם הרצאות בנושאים שונים, חוגים למלאכת יד, יציאה להצגות וטיולים מגוונים.