אייל מהיום ההרגל יהפוך געגוע!
אתה מלח הארץ פשוטו כמשמעו, בלי מליצה ובלי התייפיפות. אני יכול להישיר מבט ולאמר אני הכרתי אותו אני ידוע, היום טומנת המדינה באדמה את הטוב שבבניה. חדור מוטיבציה וכח רצון, צנוע, ישר כסרגל ובלי שום פשרות. אדם אשר ניגול פינות ו'סמוך' אינם בלקסיקון שלו.
נולד בט"ו באב, בחג האהבה והלך לעולמו בין ה-14 ל-15 בפברואר, וולנטיין דיי, חג אהבה, כשהוא עטוף אהבה.
נפגשנו בגיל 5, בגן, ועשינו הכל יחד עד סיום קורס מ"כים ונותרנו חברים עד יומך האחרון.
בכיתה א' הגענו יחד ליום הלימודים הראשון, בבית ספר ישבנו ספסל ליד ספסל ובתום הלימודים ההית מרכיב אותי כל יום על האופניים, בדרך הארוכה הביתה, ולא מוריד גם בעלייה הקשה. כמובן שבדרך היינו עוצרים לקטוף פיטנגו או גויבות באחת החצרות.
אחרי בית הספר הייתי בא אליך והיית מכין לנו "ארוחת ממתקים" עד שמלכה תשוב מהעבודה בשעה 4:00 ובשלב מאוחר יותר - תירס בחמאה.
אחר כך היינו יורדים לחניה וקולעים שעות עם הכדור לפח עד שאחד השכנים היה יוצא ומסלק אותנו שכן לא משחקים בין שתים לארבע. בערב הייתי קורא לך דרך החלון בשריקה המוסכמת, או קופץ לביקור דרך חלון ביתי לחלון ביתך.
ביום כיפור, מידי שנה, היינו חומקים בשעה 10:00 מבית הכנסת בצהלה, יושבים בגן יהודה על הנדנדות ומדברים על אוכל. בשעה 12:00, באופן קבוע היינו נשברים והולכים הביתה לאכול.
בטיולים בצופים היית באופן קבוע מתעקש ללכת עם הג'ריקן מלא המים וכשהמים היו נגמרים והמשא חדל להיות כבד, היית מוצא איזה סלע לסחוב בשארית הדרך. אתה הסברת לי בפסקנות כי בסלע יש מאובן קטן, אך אני מעולם לא ראיתי אותו שם.
בחטיבת הביניים היינו חוזקים הביתה דרך השדה ובמהלך כל הדרך היית שורק לי באוזן, דבר שעיצבן אותי מאוד. בדרך בשדה היינו מתיישבים על תלולית עפר ומדברים כחצי שעה על נושאים שונים ברומו של עולם, בעיקר על בנות.
במשך כל הילדות העברת אותי אימוני כושר מפרכים שכן היית אתלט נפלא ובנוי לתלפיות. באימוני הכדורסל ששיחקנו אחד על אחד, שיחקת כל נקודה כאילו זהו ענין של חיים ומוות ואגב כך מעולם לא נתת להרגיש שיש בינינו תחרות כלשהיא.
מן המפורסמות, שכשהגענו לצבא אמר המפקד בסיום כל מסע ובסיום כל פרק, "וייס צעד צעד אחד קדימה לפני כולם". והצביע עליך כמצטיין. אך מעטים ידעו שאחת לכמה שבועות שנכנסנו לאוהל הסיירים, בלילה, בתום יום אימונים ארוך, שמת ראשך על כתפי ובכית על אביך ז"ל, אבי, ניצול שואה, שנפטר רק זמן קצר קודם לכן.
בקורס מ"כים צעדנו יחד במסע 100 קילומטר לכבוד הולדת בן גוריון ובמכתש קיבלנו את דרגות הסמל והלכנו איש איש בנתיבו הוא בחיים, מבלי שנחדל ולו לרגע להיות חברים קרובים.
אני שמחתי מאוד על פגישותינו החטופות בקורס קצינים אתה בדקל ואני בגפן, אהבתי את מסיבות יום העצמאות השנתיות בחצר ביתך, ערבים בחצר ביתך בהרצליה, התריאטלין שגררת אותי לעשות איתך באילת ובכנרת ואשר היה אהבתך בשעות הפנאי המעטות. התפוצצתי מגאווה כאשר במילואים האחרונים הגיע סא"ל אייל וייס במיוחד לבקר בשטח את סרן במיל' גיא.
בשבוע שעבר בשיחתנו האחרונה התקשרת לאחל לי מזל טוב בשל אירוע מסויים בחיי, שמעתי מקולך שאתה שמח ומסופק מתפקידך בהיותך בלב העשיה. אני סיימתי את השיחה בכך שאמרתי לך לשמור על עצמך.
אייל הדעת אינה סובלת כי הלכת מאיתנו בטרם עת ובשיא אונך, בהותירך את שיר אשר מעולם לא התלוננה על היותך רחוק במשך שבועות, בהותירך את חושן יתומה בת 7 חודשים אשר תלמד על אביה רק מתמונות וסיפורים.
צר לי על שמלכה, אטי וניבה פוגשות שוב במוות בטרם עת.
נחמתנו היחידה הינה, כי הלכת בדרך אותה אתה לבדך בחרת, מתוך רצון חופשי ונפלת בטרם עת בהיותך מאושר ומלא סיפוק מעשייה אשר הצילה חיי אדם.
האין זו ארץ אוכלת יושביה, הלוקחת את הטובים שבבניה בטרם עת. בעיתות שאיש איש עושה לביתו בלבד והציניות היא נחלת הכלל היתה אתה אי של תקווה.
אייל, למדינה אתה מגש הכסף, למלכה, לשיר, לחוש, אטי ועמית, ניבה ואביב, טל ומורן ורבים אחרים - אתה טרגדיה אישית.
השבוע איבדתי את הטוב שבחברים.
"צר לי עליך אחי נעמת לי מאוד נפלאתה אהבתך מאהבת נשים, איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה"