יוסי שלי
חלפו 5 שנים בהן לא האמנו שנחזיק מעמד, 5 שנים מבלי לדעת מה קורה איתך , בלי לראות את פניך היפות, הופעתך המרשימה והצחוק המתגלגל שלך. בלי יכולת לשתף אותך בחיינו, ולשמוע את דעתך. לא הספקנו לומר לך כמה אתה יקר לנו וכמה אוהבים אותך וגאים שיש אותך.
היו לך חיים קצרים, אך מלאי תוכן ומשמעות. רבים נהנו מרוחב לבך ומהנתינה שלך. בטוחה אני שאילו היית היום, יכולת לממש את הרצונות והשאיפות שלך, לטייל בעולם, לבדוק כל מיני המצאות וחידושים, להתחתן ולהוליד ילדים, ולהפוך לאיש עסקים, כמו שהיית אומר: אני אהיה איש עסקים.
זוכרת את העייפות שבך. כשהייתי מעירה אותך, היית מנסה להרויח עוד כמה דקות שינה. אתה חסר לאבא, לי, לאחים שלך.
אני מתגעגעת לשבת בבוקר, כשכולנו יושבים יחד ומספרים מה עבר עלינו. כמה נהנית להקשיב לחוויות הילדות של אבא ושלי. היום כל צחוק מלווה באשמה ובגידה בזכרך.
אני לא משתפת אנשים בכאב שלי. ממילא לא יבינו. תמיד חשבתי שאם חלילה יקרה לך משהו, אני לא אמשיך לחיות. אך החיים ממשיכים. אילו ידעתי שלא זקוקים לי עוד, היית באה אליך מיד. אין דבר שיכול לנחם על אובדנך. תנוח בשלום ושיהיה לך הכי טוב שאפשר.
אמא שלא מפסיקה לחשוב עליך.