אין אנו יודעים כיצד לפתוח את דברנו, או מה למעשה ברצוננו לומר, עולה הרושם שכל הדברים שהיו צריכים להאמר כבר נאמרו, אבל הכאב עודנו עוטה את לבנו הדואב וחסרונך פועם בקרבנו ונושף בעורפנו ללא הרף.
ביום מיוחד זה - ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל, אנו מרכינים ראשינו וליבנו זועק בשקט חרישי ולא מוכנים להאמין שגם אתה חלל צבא הגנה לישראל.
אנו רואים את דמותך מרחפת בכל מקום שעינינו מטייפות לעברו והילה צחוחה לוטה אותך וכולך זוהר וזורח, כפי שתמיד היית. גל של כיסופים עזים אוחזים בנו, ואנו כאן משתדלים להיות חזקים. אבל הלכת, ולקחת עמך את הזיו הקסום והאור, והותרת כאן את הכפור הנוראי הזה.
אתה חסר לנו כל כך.
אנו זוכרים את היום הראשון איתך בבקו"ם, את עיניך המצועפות והמבריקות, את החיוך הקסום שתמיד היה נסוך על פניך והותיר אחריו את גן גומות הלחיים המיוחדות שלך, שתמיד עטפו את קלסתר פניך העדין.
אתה, אתה שהיית עמוד התווך של הצוות, שהובלת אותנו תמיד, שלא ויתרת לעצמך ולא נתת לנו לוותר - אף לא ברגעים הכי קשים. לעולם לא נשכח את השאיפה הנלאית שלך למצוינות, שליוותה אותך תמיד, לאורך כל הדרך. תמיד שאפת לשלמות ולהיות מספר אחד, ושאנו בתור צוות, נהיה הצוות הטוב ביותר ביחידה. ולא היטלת בנו ספק, אף פעם.
אנו זוכרים את הצעקות שלך והדחיפות "קדימה" במסעות, אף כי היה קשה תמיד מצאת את הדרך לעזור ולהיות החבר הטוב ביותר שאפשר לבקש.
אתה, אתה שהיית הדמות הדומיננטית ביותר, כבר לא איתנו היום. בערב זה, תמונתך תשולב יחד עם חללי לוחמי היחידה ותונצחו בכבוד איתם, "כי מנשרים קלו ומאריות גברו".
ביום זה אנו מתאחדים עם זכרונך, וחשים בחסרונך הכואב.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים וצרורה בליבנו לעד.
בשמם של לוחמי צוות 70 והיחידה כולה