אותך נשאתי ברחמי תשעה חודשים שמהם שבעה חודשים בשמירת הריון ורק בחודש השביעי הרשו לי להתהלך. אותך הרגשתי לראשונה ברחמי, אותך ראיתי ראשונה בצאתך לאוויר העולם. ועתה אני זועקת וצועקת היכן בני??
עכשיו אני מבינה שאותך קיבלתי רק בהשאלה, רק לעשרים שנה. יהב שלי, היה גבר תמיר ויפהפה. דמעות חונקות את גרוני. מיום בו הלכת בני אני אינני אני. יהב שלי זעק לעברי. זועקת אליך ממעמקי נשמתי. חולמת עליך קורא לי "אמא שלי הנה אני".
יהב אותך אינני שוכחת גם בשנתי. וחושבת באותו יום שקרה האסון למי קראת? בודאי רצית אותי באותו הרגע. רצית נשיקה וחיבוק שלי ושאני אלטף את ראשך ולהצמיד אותך חזק לליבי וללחוש לך שאני אוהבת אותך בני. מה נשאר לי ממך? רק ערוגת פרחים וכרית של אבן. ואני אמא שלך משקה אותך ומדליקה לך נר. והצער והיגון קשים מנשוא. יהב מתי אשמע אותך קורא לי בלחש ואומר: "אמא זה אני, בנך, בן הזקונים".
וכמו שידעת לעזור ולהתפלל תתפלל שם למעלה שזה יהיה הצער האחרון.
תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים
אמא של יהב