בתקופת השגשוג במדינה שלאחר מלחמת ששת הימים, על גלי האופוריה שאפפו את כולנו, ולאור התרחבותה של המשפחה לאחר לידתו של אייל, שהצטרף לאשר ולאורנה, אחיו הבוגרים, החלטנו לעבור לבית צמוד קרקע. בית כזה, שיענה על דרישותינו, מצאנו בשכונת יד אליהו שבתל אביב.
הבית המרווח, החצר הגדולה, הסביבה הירוקה ומגרש המשחקים הסמוך שימשו קרקע פורייה להצלחה בגידול ילדינו.
שנתיים מאוחר יותר, ולאחר הריון לא קל, אור ליום שלישי, כ"ג בטבת התשל"ג, 28.12.72, בשתיים לפנות בוקר, בבית החולים "הקריה" בתל אביב, נולד אמיר. משקלו 2.400 ק"ג, פניו קטנות וברורות, עיניו שחורות, תינוק מקסים ויפהפה, בן זקונים לאברהם ולציונה ואח לאשר, לאורנה ולאייל. משפחה מאושרת, שזה עתה הפכה למאושרת מאוד.
עשרה חודשים אחרי לידתו של אמיר פרצה מלחמת יום הכיפורים, אשר העמידה אותנו בפני מציאות חדשה. אברהם, אבי המשפחה, גויס למילואים ברמת הגולן למשך שבעה חודשים, ואני נשארתי לבדי עם ארבעת ילדי, כואבת את כאב המלחמה ומאידך גיסא חשה רצון עז למנוע מילדי את תחושת המועקה שבי, ואת הקושי שבחסרון אביהם בבית. הרצון לשנות ולהחליף אווירה מצא אותנו מחפשים בית חדש, וכזה מצאנו בשכונת רמת החייל.
בטרם ידע אמיר ללכת, ידע לרוץ. קודם שידע לדבר, נאם באופן שוטף. בהיותו בן שנתיים נראו בעליל חומכתו וכשרונותיו הרבים. טוב לבו הציף כל מי ששהה במחיצתו.
את צעדיו הראשונים מחוץ לבית עשה בגיל שנתיים וחצי, בגן סוניה אשר בשכונתנו, רמת החייל. כבר אז כבש את לבם של חבריו לגן, והחברות מאפיינת אותו במשך כל חייו.
מהר מאוד התבגר והיה אדון למעשיו. עצמאותו, בטחונו ואופיו החיובי תרמו להשתלבותו הקלה והמהירה בבית הספר היסודי שבשכונה. מזגו הנוח הקנה לו חברים וידידים בני כל הגילים. בהפסקות שבין השיעורים ניתן היה למצוא אותו משחק כדורגל או כדורסל עם תלמידי הכיתות הגבוהות, ולהערכה רבה זכה ממוריו על הישגיו ועל היותו אהוב מאוד בחברה.
אמיר אהב מאוד בעלי חיים, במיוחד בעלי כנף. תרנגולים, יונים ותוכיים היו אוכלים מידיו ונחים על כתפיו. הכלבה עזית אכלה כל מה שאכל הוא. תמיד דאג למלא את צלחתה באוכל ובמים. לכלב ה"טרייר" שקיבל מאביו קרא: אמסטל. הוא טיפח אותו ואימץ אותו אל לבו.
בתום הלימודים בביה"ס היסודי עבר אמיר ללמוד בתיכון עירוני י"ד שם למד עד סוף כתה ט'.
את חוויותיו הראשונות בטיולים ברחבי הארץ רכש אמיר בתנועת "הצופים", ולא פעם חזר נרגש מהמסעות האלה. את לימודי התיכון המשיך ב"אורט" רמת גן בין השנים 1998-1990 וסיים את כיתה י"ב במגמת הנדסאות ושרטוט. כבר בחופשות הלימודים הראשונות בתיכון ידע למצוא לעצמו מקום עבודה, שם קנה לו ידע בקלות מרובה וזכה להערכה רבה מצד מעסיקיו. חלק מהכסף שהרוויח חסך, וכשצבר סכום מספיק קנה את האופנוע הראשון.
בכיתה י"ב הכיר אמיר את לימור, שלמדה בבית ספרו והיתה לחברתו. ביחד בילו את מיטב עלומיהם. אמיר שיתף אותה בתחביביו - בנייה והטסת טיסנים, ודיג. ובין כל אלה תמיד אהב את המשפחה, נתן כבוד להוריו והעניק מזמנו לאחיו מבלי שנתבקש. אמיר אהב מאוד את החיים, והיה בן למופת.
ביום 13.3.91 התגייס אמיר לצה"ל. קודם הגיוס למד על הצבא והכין את עצמו לקראת המדים. "אעשה הכל כדי לשרת ביחידה מיוחדת", אמר. ואמנם, עם גיוסו שובץ אמיר ביחידת המסתערבים של משמר הגבול. מהר מאוד השתלב בחיי היחידה. מקצועיותו, התמדתו, מסירותו ליחידה ודבקותו במשימותיה היו לשם דבר.
יכולתו של אמיר לגשר בין חבריו הרבים - בין אלה מהשכונה ומהלימודים לבין אלה החדשים, מהיחידה - הקסימה אותנו ואת חבריו כולם: בחיוכו המדליק לבבות כבש, ובצחוקו את את מבוקשו רכש. בבטחונו הגדול, בחוש ההומור ובבדיחות המתאימות לכל רגע ידע תמיד להעלות את המורל ולקשור את חבריו סביבו, ועל כך זכה להערכה רבה שבאה לידי ביטוי גם בראיון האחרון שקיים עם מפקד היחידה דאז, שלשה ימים לפני מותו, ובו סוכם כי ימונה לקצין האמל"ח היחידתי.
אמיר ולימור היו תמיד ביחד. כשש שנים היו צמודים זה לזה. ובאותו יום נורא נסע בלעדיה. בשבת בבוקר יום 2.12.95 כשהוא רכוב על אופנועו בלויית חברים לתור את הארץ שכה אהב, והפעם לירושלים דרך חבל לכיש שבין קרית גת לבית שמש. באחד מעיקולי הדרך נסע מולו רכב אשר נכנס לנתיב נסיעתו של אמיר, זמן התגובה הקצר לא הותיר הרבה אפשרות אמיר בלם ונצמד לימין כשראה שהרכב סוגר עליו, בלם בחוזקה וכתוצאה מכך החליק נפל ונהרג והוא רק בן עשרים ושלוש שנים. נקטעו חייו של אמיר ועמם כל השאיפות. מלים כתובות על נייר אין בהן די ואין הן יכולות לבטא את הצער, היגון, הכאב והשכול הכבד, האופפים את משפחתנו.
רבים היו האנשים אשר באו לחלוק לאמיר את כבודו האחרון: משפחה, חברים, ידידים, מפקדים וחברים ליחידה, כולם המומים מגודל האסון הנורא.
כואבים ודואבים נישא את שמו בגאון עד אחרית ימינו.
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.
אמא