ציפייה - ליקוט מקובץ שירי רחל בהשראת ספר משלי. מורשת העם, עבר רחוק ספר משלי, עבר קרוב שירת רחל, המציאות להיום המבשר שכול לנופלים.
רעמה ההודעה בתקשורת ובטלוויזיה:
שני מסוקים התנגשו זה בזה בדרכם מלבנון לישראל.
הנשימה נעצרה, שכן בני מיכה לא במסוקים, הוא אמור לטוס ללבנון. אבוי! יש הודעה מתקנת, רועשת והלב רועש בפעימות עד כי חש כמתנתק מהגוף.
אבוי! מסוקים אלו הם בדרכם ללבנון.
חלחלה וצינה אחזה בגוף והייתה לרעדה, הציפייה לקולו של מיכה הייתה משוועת ואין אונים.
לנעוץ עיניים באפילה, להטות אוזן ולהזות, הבן לא במסוקים, הוא חי?!
לפלל לנס, לייחל לאות, הבן, הבן לא בין הנספים.
אפוף יאוש שבע להאמין שהבן לא בין הנופלים.
כנאמר בספר משלי: "שבע ייפול צדיק וקם"
המסוקים לקרקע נפלו, והנה בני קם?
ההודעה לא הגיעה, ערים בנחמת סודות. התדהמה, לצלול לפחד, ופתע להתנער,
בא המבשר, בפיו בשורה רעה, נותר לנו לקבל את הדין.
לבקש מקלט בחיק צלמי עבר, במגעם חומל ובמגעם טהור.
לרעוד מבכי כבוש עד יאור היום.
אזי ידעתי כי נשבר הגשר הישן שבין אתמול לבין מחר.
רעמה הרוח שנשמעה לי כצחוק זדון, כקול זעקה באין מושיע.
נותרתי בבדידותי הגדולה והמעצימה, הנואשת כחיה פצועה נואשת...
נואש, באין אונים אשכב שעות ואחריש, האסון הנוראי בָּצַר בְּכַרְמִי אַף עֹולֵלֹות לֹא הֹותִיר.
שכך נותר לפרוש אל החלל, לבני החלל, ידי געגועים בלב דואב הזועק, למה?!...
דממה ואין מענה, האפילה סובבת בחלל, בני כבר לא יהיה איתנו.
אני שוקע למציאות...
זאת ארצנו, אין לי ארץ אחרת, כאן אדמתי, כאן הוא ביתי אל עורקיי, אל נשמתי הבוערת.
יעקב גוטליב
אבא של מיכה ז"ל