משפחות יקרות,
שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, מפקדים, חיילים, אורחים - ערב טוב, מבחינתי להיות יתומת צה"ל זה ללכת כל הזמן עם תיק על הגב, אבל לרוב אף אחד לא רואה אותו.
זה לעבור את אבני הדרך המשמעותיות של החיים בלי אבא, שיחייך, ייתן מילה טובה או סתם יהיה שם.
זה לשמוע את צמד המילים חיל המודיעין ולהרגיש שמדברים על הבית שלי, זה לראות אבא אחר במדי קצין ולקוות שהוא יכול להיות גם קצת שלי.
זה לחשוב כל הילדות שמתישהו כל העצב הזה יעבור ואז לסיים בי"ס, להתגייס, להשתחרר, לסיים לימודים, להתחתן, ללדת ילד, ולאט לאט להבין שזה כנראה כבר לא יעבור .
לנצח אהיה יתומת צה"ל. לנצח אהיה בת למשפחת השכול, משפחה שברגע שנכנסים אליה, אין דרך חזרה.
השנה מלאו 70 למדינת ישראל ו30 שנה למותו של אבי. לא יאמן.
כמה אובדן חווינו ואנחנו עדיין חווים בשביל להיות כאן עכשיו, כמה משפחות נשברו לרסיסים ולנצח יקיריהן יהיו בצבא.
ברשותכם, אספר קצת על אבי. הוא נפטר כשהייתי בת 3.5, הצעירה מבין חמשת ילדיו, הבת השנייה המשותפת לו ולאימי, עדה, אשתו השנייה. הסיפורים מעידים שהייתי צמודה אליו בכל הזדמנות שהוא היה בסביבה. גם כמות הזכרונות שיש לי ממנו מעידה על כך. בחצי השנה שטרם מותו הוא היה חניך במב"ל, וכך זכינו לחצי שנה של אבא מאוד נוכח, שלוקח אותנו איתו לשטוף את האוטו, בונה ומשפץ את גן הילדים בו למדתי, ובעיקר נמצא הרבה בסביבה.
יחד עם זאת, הצבא שזור היטב בזכרונותיי מאבא. אני זוכרת איך כשהיה עונה לטלפון מהצבא, מיד היה מדליק סיגריה ובסיום השיחה מכבה אותה, אני זוכרת שלקח אותי איתו פעם לצבא, והשאיר אותי עם הפקידות בזמן שהלך לדיון. כמובן שבכיתי ורציתי לאבא ולפקידות לא נותר אלא לקחת אותי אליו לדיון. הן העבירו אותי לידיו, מעל לשולחן עמוס הנשנושים והוא קיבל אותי בחיוך כזה שאומר, ציפיתי לבואך. אני זוכרת איך היה מנדנד אותי על הנעליים הצבאיות ואני הייתי בעננים.
בתקופה האחרונה עלו בי מחשבות רבות על דמותו של אבי, תהיות של "מה הייתי חושבת עליו לו עדיין היה בחיים". כשמלאו 5 שנים למותו, תקופה שהרגישה כמו נצח בלעדיו, הוצאנו בשיתוף החיל ספר לזכרו, בו בני המשפחה והחברים כתבו עליו. לאורך השנים עלעלתי בספר, אך מעולם לא קראתיו מתחילתו ועד סופו. לקראת הערב הזה התיישבתי וקראתי. ובכיתי, הרבה דמעות זלגו בעת הקריאה.
גיליתי שחבריו, בנאמנות רבה, כנראה הרגישו מחויבים אליו וכתבו הן על מעלותיו אך גם אודות חסרונותיו, כאילו ידעו שכתיבה על מעלותיו בלבד תהפוך אותם לצבועים בעיניו. וכך נחשפתי אני קצת יותר לדמותו האמיתית.
חיילת שלו כתבה איך צעק עליה ביומה הראשון בבסיס, איך התרכך כשהבין שהיא כה צעירה ואיך במבט לאחור היא מלאת כבוד והערכה אליו ולגישתו פיקודית.
הקריאה בספר, לצד הדמעות הרבות, עוררה בי תחושת החמצה גדולה ששנים רבות אני מנסה לברוח ממנה.
אומנם אני יתומת צה"ל מגיל 3.5 שנים, אבל רק בגיל 16 הבנתי שאבא שלי לא יחזור יותר. אף פעם.
אני לא אשכח את הבוקר שבו הבנתי. התעוררתי ממררת בבכי, מחלום סיוט. חלמתי שאבא שלי האהוב מגיע לתת לי חיבוק ואז הולך. הייתי מאוד בלחץ כי הבנתי שהוא לא יחזור יותר. אף פעם. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שזו מהות היתמות ושזה לא עומד להשתנות, והדמעות ירדו במשך שעות ארוכות.
כמו שכבר הזכרתי, כשהייתי ילדה חשבתי שכשאגדל לא אהיה כלכך עצובה בימי זכרון ובאזכרות. חשבתי שהשכול עובר, או שלפחות הכאב מתקהה. אולי רק קיוויתי ואולי האמנתי למי שקבע שמכירים בנו רק עד גיל 30. חשבתי שבגיל הזה עסוקים בחיים ולכן אי אפשר וגם לא צריך להתעסק ביתמות.
ככל שעברו השנים, הכאב החל לעלות ולהתגבר, או שאני פשוט מבינה אותו יותר ככל שנסיון החיים עולה. בכל אופן פחדתי להתעסק בו שמא המשמעות של התעסקות בשכול תהיה שזה לא יעבור לי. לא השכלתי להבין שאין זה משנה מה אעשה היתמות והשכול לא ייעלמו. אז בחרתי להוציא את עצמי מהדבר הזה, הייתי בחו"ל בימי זכרון ובאזכרות או שפשוט לא הגעתי אליהם, שנים שלא הגעתי לטקס הזה, אבל הגוף דיבר.
בכל שנה, סביב האזכרה ויום הזכרון משהו משתנה בי. אני חוזרת להיות אותה ילדה בת 3.5 שברגע אחד איבדה את אבא שלה. והילדה הזו בוכה ועד היום לא ממש מבינה.