עם דימדומי ערב, ב-8 לחודש אפריל 1949, נולד חיים, בהר הכרמל, לאחר ציפיה של כשבוע ימים. בבית החולים הודיעו לאבא:
מזל טוב בנך בכורך התחצף ויצא לאויר העולם באחוריו.
חיים היה תינוק ער מאוד. הוא שובץ במעון, גנון וגן, ותמיד היה בסביבה של ילדים בגילו. ובכל זאת התבלט ביניהם.
בקשותיו ודרישותיו של חיים התינוק היו מיושבות, ולא פעם השתוממנו על המחשבה העמוקה.
בתחילת שנת הלימודים 1955 נתקבל חיים לבית הספר העממי. הוא הצטיין בלימודיו כבר מהיום הראשון. אך יחד עם זה היה שובב בלתי רגיל. הוא סחף את כל חבריו בני כיתתו במישחקים סוערים ומעשי קונדס בהפסקות ולעיתים קרובות גם בזמן השיעורים. לא פעם הוזמן אביו על ידי המורים והוסבר לו, שהוא צריך לרסנו. ואמנם כך נעשה. אך חיים משך את לב כולם בשמחת החיים שבו, והעריצוהו.
בהיותו ילד התאהב חיים בים. הוא למד לשחות באופן מופלא, עם להטוטים, צלל ושחה בכל מזג אויר ובכל מצב. הוא היה מתגבר על הגלים הגדולים והגבוהים. שעות ארוכות היה מבלה בתוך המים בשחיות רחוקות מהחוף. ארוכות היה מבלה בתוך המים בשחיות רחוקות מהחוף. בכתה ה' עבר חיים ללמוד בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, בו סיים שש שנות למודים.
בבית הספר הריאלי העברי בחיפה התחיל חיים לשמוע על גיבורי ישראל במשך כל התקופות ועל נילי בפרט. ואין פלא שענד ונשא בגאווה מיוחדת על דש בגדו את הסמל של בית הספר עם האותיות החקוקות עליו: "והצנע לכת". חיים היה חבר בתנועת הצופים ואהב מאוד את המדים. וראה זה פלא: חיים, "השובב הפרוע" התחיל להיות בעל משמעת, סדר, דיקנות, סבלנ ובעל רצון טוב. התחיל גם להתאים את עצמו לחבריו, לסביבתו ולכבדם. ולמרות שרוב זמנו היה על חוף הים,בים ובין חבריו הצופים, הצטיין מאוד בלמודיו בעיקר במקצועות הריאליים.
עקב נטיתו למקצועות הריאליים ובהמלצת מנהל בית הספר התיכון עבר חיים ללמוד בפנימיה לאלקטרוניקה של חיל הים, מחזור א'.
באותו זמן רכש אביו עבורו סנפירים וכלי נשימה לשחייה. הוא עבר קורס מציל חובב בהצלחה. ומאז, כל מי שהכיר ורצה לפגוש אותו לא הלך לחפשו בביתו, כי אם קודם כל היה סר אל חוף הים לבקשו. ואם לא היה שם, אז הלכו לחפשו בביתו.
בחודש ספטמבר 1965 התייצב חיים לפי דרישתו בבית המלח בחיפה ושם נרשם למחזור הראשון של הפנימיה לאלקטרוניקה בחיל הים. בלי כל קשיים מיוחדים עבר את כל המבחנים והבדיקות הן בידע והן בבריאות והתקבל לפנימיה.
לאחר זמן קצר הופיע בבית לבוש במדים הכחולים לבנים של חיל הים, שהלמו אותו במיוחד. הוא התגאה מאוד במדיו אלה וקרן משמחת אושר, שהציף אותו כולו. חבריו בפנימיה היו מספרים להורים, שחיים היה נוהג להתעורר אחר חצות, כשכל חבריו מסביבו עודם ישנים, מדליק את המנורה הקטנה מעל לראשו ועובר על כל החומר שנלמד. משתקע כולו בלימודים ושוכח עולם ומלואו. ורק באשמורת הבוקר נרדם עוד קצת. בבוקר היה קם יחד עם כולם ובכיתה היה מופיע רענן וצלול עם כל הידע הנדרש.
ואין פלא שרבים מכיתתו היו פונים אליו להסברים. בהפסקות היה תמיד מסביבו מעגל חברים, כשהם מקשיבים לדבריו בעיניני הלימודים. ולא אחת, הם מזכירים זאת בהכרת תודה.
ובכל אלה הימים של מתח ולימוד ועבודה קשה בכמה שטחים לא שכח חיים את הים. באיזה אופן שהוא "היה חוטף" שעה פנויה, רץ על הים ומשתעשע בעונג רב במימיו וגם מספיק עוד להשתזף בשמש.
בטקס הסיום של המחזור הזמינו את חיים לבמה כתלמיד מצטיין. ואמנם בתעודתו במקום מיוחד, נכתבו המילים היקרות, שהיו מקור של גאווה עבור חיים כלימי שירותו. ולא רק לחיים, כמובן, כי אם גם להוריו ולכל מכריו וידידיו: "תלמיד מצטיין".
הציעו לחיים להתנדב לצוללנים. חיים הסכים בכל ליבו להצעה הזאת. הוא קיווה לעלות שם מהר בדרגה ולהגשים את מיטב חלומותיו בכל השטחים.
באותו זמן קיבל מכתב ממשרד הביטחון בו נאמר: "עקבנו אחריך, אחרי לימודיך והישגיך. אנו מציעים לך להצטרף לקורס טיס". תשובתו של חיים היתה קצרה מאוד:
"אני שייך לים".
הוא התייצב לשירות צבא חובה ואמנם התנדב לצוללת. עבר בהצלחה את כל הבדיקות ומקומו נקבע סופית בין הצוללנים. עבר קורסים מיוחדים. למד בשקידה ובאהבת המקצוע והסתגל לתנאי השירות.
את מלחמת ששת הימים "בילה" בצוללת "רהב". אחרי המלחמה החל ללמוד נהיגה.
ביום שישי, ב- 30 לחודש יוני 1967 בשעה 11 לפני הצהריים התקיים המיסדר החגיגי, בו קיבל חיים את אות הצוללן בתוספת דרגת רב"ט. עם תום המיסדר, בגמר הטכס, רץ חיים כשהוא לבוש במדים הלבנים עם הסרטים והסמל אל הבוחן בנהיגה. הוא נבחן בהצלחה וקיבל את רשיון הנהיגה. הוא צילצל מיד הביתה והודיע להוריו: הלו, מדבר חיים, הרב"ט, הצוללן והנהג. זה יום גדול בשבילי.הנני מאושר.
ב- 22 לאוגוסט 67 הוטס לאנגליה. אחר כך התחילו להתקבל מכתבים. מפריס מלונדון,מפורטסמות, מסקוטלנד, ושוב מפורטסמות. הוא הצטרף אל צוות הצוללת "דקר". המכתבים שהגיעו היו מלאים דברי אושר והתפעלות, חוויות נרגשות. הם סיפרו על אימונים מפרכים בכל מזג אויר, על יציאות לים, על ערים רחוקות ועיירות חוף ופיורדים. על בילויים ועל שעות התפרקות. על געגועים הביתה ועל חלומות לשבת על יד שולחן הוריו בזמן הקרוב. על חרון ויגון בקשר עם טביעות ה"אילת". ואחרי כן: על מיסדר חגיגי של פרידה מאנגליה ויציאה לנמל הבית, לחיפה.
במכתבו האחרון ביקש חיים מכל אוהביו וידידיו בגאווה מיוחדת:
תבואו לראות את כלי השיט שאני משרת עליו.