להעלות לדביםר בכתב כמו הספד? איך אפשר? אולם כשבאים אלינו חברים ומדברים על חוברת זכרון, כאילו מתעוררים בנו זכרונות משנים עברו. הרי בכל פינה מפינו תהבית יש ספור קטן ממך. החל מאותה פינה בחדר בה עמדה מיטת התינוק בילדותך וכאשר בקושי ידעת להלך ברגליך, ידעת להזדקף לקרשי המטה ובתנועותיך הזריזות טפסת וזחלת לחדר השני, ופתאום ראינוך עם התלתלים הזהובים בגובה הרצפה, מתחבא מאתנו ומחברים שבאו לבקר. בילדותך גם ניסית לחקות אותי בעשון סיגריות והמזל האיר לנו פנים. לפנות בוקר התעוררנו לפתע לשמע קולות הבכי שלך, וראינו את הפיז'מה מתחילה לעלות באש... בקושי ידעת למלמל עם סיגריה דולקת וגפרורים ביד "כמו אבא"... עבר זמן, ואתה מתחיל ללמוד בביה"ס "בר אילן". כעבור חדשים ספורים מתקיימת אסיפת הורים ראשונה ואנחנו שומעים מפי המורה: "כן, הוא קולט היטב בלמודים, הוא חברי, אבל הוא נורא שובב". הציעו לנו שנלך אתך לרופא בכדי שנקבל עצה איך לעצור קצת משובבותך, כאילו שחדשו לנו דבר על "שובבותך".
בבית מזמן ידענו שובבות נפלאה זו וגם כאשר בשעור התעמלות בכתה ג' נפלת ממכשיר המתח ישר על הגולגולת והמורה, בעזרת התלמידים נשאוך לחדר האחות והשכיבו אותך שם, ולרגע קט כאשר האחות יצאה מהחדר, הרמת רגליים ורצת הביתה, כאשר היא רודפת אחריך כל הדרך, עד לקומה הרביעית. באפיסת כוחות אמרת "רק שאמא לא תדאג", ונאלצת לשכב בבית כי נקבע אצלך זעזוע מוח קל. כזה היית בילדותך.
הנה כבר "גדלת" ובאחת השבתות בשרת לנו בשמחה "מקבלים חברים חדשים לסניף צפון ב'בני עקיבא'. אמנם רק מאמצע כתה ד', אבל אני כבר עכשיו התקבלתי", מאז בודדות מאד השבתות שבהן לא הופעת בסניף, ושם ספגת בכל רמ"ח אבריך, את האהבה לחקלאות ולארץ ישראל, וכמדומני שלא התקיים בשבט "שובה" טיול או מסע שלא השתתפת בו. וכשחזרת הביתה מלא חוויות והתפעלות מהצמחים והפרחים שראית, ובסיפור חויותיך אלה, תמיד שיתפת את כולנו בבית. אהבת לטייל ורצה המקרה שתוכנן טיול שבט למדבר יהודה והמצב היה קצת מתוח באזור, בכדי שלא נדאג ידעת לספר לנו שמתקיים טיול לירושלים ו"דרום ירושלים"... בפנתך הקטנה בבית לא פוסטרים קשטו את הקירות, אלא גלויות של פטרה היו מודבקות, וכל חוברת או ספר אל אזור זה וסביבתו היו יקרים עבורך, ולא פלא שאת עבודת הגמר בגיאוגרפיה בישיבת "נחלים" הקדשת למדבר יהודה וים המלח וקבלת על כך ציון "מעולה".
שנתיים בישיבה תיכונית "נחלים", התלבטויות ולבסוף החלטה לחזור העירה לישיבה תיכונית "בר אילן" בה סיימת את הלימודים. בכיתה י"ב, שנת לימודים אחרונה, עם תכנית ברורה: בגמר שרות חובה בצה"ל להמשיך וללמוד אדריכלות. ובינתיים דאגת לשמור על כושר גופני, ובאחת השיחות אמרת "בצבא לא יתאימו לי נעליים חצאיות". הגיע זמן הגיוס לצה"ל ולך כבר ברור כי השרות שלך בצבא הוא בסיירת או בצנחנים.
ימים ספורים אחרי שהתגייסת, ח זרת הביתה עם החיוך האופייני לך, ובשמחה "התנדבתי לצנחנים!" ידענו שמסלול קל לא תבחר לעצמך, והאמת שגם חששנו בסתר לבנו, ויחד עם זאת ידענו שאם הצבת לך מטרה, שום דבר לא יעצור בעדך. ועם רצון חזק זה התחלת במסלול הארוך והמייגע בצנחנים, וכעבור כמה שבועות פתאום חזרת הביתה עם גבס. אנחנו דאגנו למרפק המרוסק ולך היתה דאגה של "מה יהיה עכשיו, האם אוכל לחזור לכושר, אפילו את קורס הצניחה ביחד עם הפלוגה אוכל לפספס?" עם רצון חזק לחזור ותוך כדי טפול רפואי, אכן חזרת לפלוגה, כאשר חלק מהאימון אתה עושה עם הכאב והגבס ודוחה אפילו עזרתם של חברים בפלוגה, ומסיים יחד אתם את המסלול.
בהיותך בקו הצפון, חוויה מיוחדת היתה לשמוע ממך, איך אתה עורך תצפיות צפרים, ומה גדולה היתה שמחתך, כשקבלת מאתנו את הספר "מגדיר הצפרים", ואמרת שזה עוזר לך להכיר יותר את הטבע בארץ ואנו שמחנו בשמחתך זו.
חזרת לגדוד בתפקיד מ"כ. מענינים מאד היו נתוחי האופי שלך על החיילים ותליד כאשר היית בא בימי שישי לחופשות שבת, כאשר הרובה על הכתף וביד החזקת פרחים שהושטת לאמא, עם החיוך היפה על שפתיך והספורים על החברים, הרגשנו את אהבתך לגדוד. וכולנו הוכינו בתדהמה נוראה בהוודע לנו שנפלת עם עוד 53 לוחמים בתאונת מסוק בבקעת הירדן, ליד יריחו. בשבעה, באו חברים שלך שקודם לא הכרנו, וספרו על חוויות שהיית שותף להם. כמו אותו חייל שישב, הסתכל בנו ופתאום דמעות זלגו מעיניו. וספר לנו, איך באחת ממסלולי הריצה הארוכים, החל פתאום להרגיש כאבים חזקים ברגל ולא היה יכול יותר לרוץ. המ"מ חשב שהוא מנסה "לסבן", ובני רץ לידו וראה שקשה לו לרוץ הלאה, הרים אותו והמשיך לרוץ אתו על הגב עד סוף המסלול, באומרו לו תוך כדי הריצה הלאה "אל תדאג, נגיע יחד".
בין יתר המחשבות והזכרונות בשבעה, נזכרתי שכאשר אחי יעקב הי"ד נהרל במלחמת השחרור בכיס פלוג'ה, אבי ז"ל כתב לזכרו דברים ובין השאר כתוב "כי שמו של אדם הוא שורש של אבותיו הקדושים... אני יודע שהקרבתי קרבן כשר בעד ארץ ישראל", ואולי צרוף מקרים הוא שערבות יריחו בחלקה הצפוני היתה בגבול שבט בנימין בחלוקת הארץ, הארץ שאותה כה אהבת ושבעבורה השארת אותנו לתמיד כואבים, כואבים.
אבא