בני,
אז כולם כתבו, ואני עוד חיכיתי. כבר זמן רב מאז שהתחלנו לדבר על חוברת, בה יועלו כמה זכרונות, שהיו לכל אחד מאתנו, החברים, מזכרת ממשית ממך. ואני חיכיתי, ציפיה אחת ארוכה מאוד מאז היום בו היית אמור להגיע למסיבה בה יסיימו החיילים שאותם כל כך אהבת - את המסלול. לא הגעת, וההודעה שנשמעה ברדיו על המסוק ובו צנחנים, וההודעה ממשפחתך, הם עדיין בגדר חלום. חלום בלהות שקשה להתעורר ממנו. וכבר לא פעם, כאילו התעוררתי ואתה כאן. כאן - בחגים, בשבתות בהם אנו אצל הוריך. טועמים מהעוגות של אמא - גאוותך. במכתבים ששלחת מהצבא - "תקפצי פעם לאמא שלי", או הצהרות "אמא - זו החברה הכי טובה שלי".
כאן - שומע מה קורה עם כל אחד. מעניק לכל אחד את תשומת הלב.
וכאן - ביום הולדתך ה-21. כן, לפני יומיים, מלאו לך 21 שנים.
ואתה, לא תדע יותר תאריך זה? רק אנחנו נדע? עומדים ליד קבר, בו טמנו את מי שאהב לחיות. שאהב אויר, שלא יכול היה לשבת ליד חלון סגור. מי שתמיד צריך היה להיות במרחב, באויר הצח.
ביום הולדתך כאילו הגעת, מחייך מאוזן לאוזן, ממתין אם זכרתי את התאריך. בודאי שזכרתי, אך כעת להבין שכל מה שנשאר ממך, אלה רק הזכרונות?!
יום הולדתי, - מוצאי שבת, חודשיים לפני שראיתי אותך בפעם האחרונה, באת מצוייד למסיבה. מסיבה של שנינו - עציץ, בגוניה פורחת, שנבלה ביום בו כולנו ליווינו אותך, נשא על כתפי החברים. עוד כל הלילה פרח, וכשחזרתי מההלוויה - נבל. 2 בקבוקי מיץ תפוחים, הם עדיין על הספריה שלי, בני, וגבינה. מסיבה לשנינו. מתנצל שלא יכולת לדאוג למשהו יותר ממשי.
כן, אני זוכרת שהגעת כמה דקות לפני שבת. עדיין כל שבת התמונה נגד עיני. אתה מגיע עם התרמיל והנשק, סחוט ומחייך. מלווה אותך הביתה. ובערב - לא מוותר, מספר כמה טוב, כמה אהבת את הצבא. היה תענוג לשמוע שטוב לך עם החיילים שלך. לא הרבית לספר על כך, מה אני אבין??
שבת אחרונה שלך בבית. יום שישי בצהריים הגעת מהצבא, הבטחת לבאו בערב. "בני, אולי לא? אתה נראה עייף מת?" - "את לא רוצה?" - הגעת. נלחם בעייפות. מחלקים חוויות. "בני, אני אלווה אותך הביתה, שלא תרדם ברחוב" ואתה ברחת. שחקתי אתך את המשחק. ירדתי לרחוב, חושבת אם באמת ברחת, או שאתה משחק, כשאתה מופיע מאיזה חצר.
החוויות - עוד יש הרבה טיולים והרבה הנאות שלא מוצו עד תום. כל הנאה נפלאה כפליים, כשאתה שמעת, כולך זורח. באחד המכתבים כתבת לי "...אני חולם על טיולים אתך בואדיות ולא אכפת לי איפה בארץ הזאת ואני אפילו מקנא בך על שאת מצליחה (בצבא!) לטייל. עוד מעט ואני כבר ארגיש רגשי נחיתות כלפי מספר המקומות שאת מבקרת ובקרת לעומת מה שאני בקרתי. אבל נראה לי שאין לך כל סיכוי. אז זה יכול להיות לך אתגר להמשיך לטייל"...
באחד המכתבים המאושרים ביותר שלך מהקו סיפרת על שפע של צפרים שאתה רואה במשקפת, ומזהה במגדיר שקיבלת מההורים. בחופשה הראשונה שלנו המשותפת, עוד בימי התיכון, "היציאה הראשונה", הזנמת אותי ל"גן הזאולוגי" באבו כביר.
הפגישה הראשונה, בה התחלתי להכיר את "בני הר-זהב", שם שהזכירו אותו כל כך הרבה בסניף. יצאנו לטיול, בנחל המערה (בר גיורא), כשאתה מדריך את השבט של אחת מבנות שבטך.
בקשת לצלם תמונה במצלמה. בשעת השקיעה באת להזכיר את הבקשה, ואנ ימנסה לעצור אותך שלא תגמור את הפילם... אחרי כמה ימים - מכתב מהישיבה ובעקבותיו שנות ידידות עם אופי מיוחד. משהוא שהיה קשה להבין, נגמר ומתחדש; ודוקא בזמן האחרון כשהקשר היה כה הדוק... היום באלבום שלך ובאלבום שלי לצד התמונה כתוב "זה התחיל בשקיעה"...
ושוב במכתב מן הקו, משהו על "...פעם הייתי ילד קטן, ושלום שהבטיחו לי, וזה נראה לי כמו אתמול. אני זוכר שביום ההולדת ה-10 שלי, נתן לי סבי מתנה ואמר לי שעד שאגיע לגיל 18, שנראה לי כמו היום גיל 40, יהיה שלום ולא אהיה בצבא. אני חושב שהוא לא כל כך נביא. נכון? לפי המצב שאני שרוי, כלומר, עמוק באדמה, אזי החלום רחוק מלהתגשם, אפילו שכעת 12:45 בגלי צה"ל ומדברים על נאום סאדת בקשר לשלום עם ישראל. בובה מייסעס".
הרבה חלומות יישארו לגביך רחוקים מלהתגשם. וכעת לדברים משמעות שונה, לכל - משעות אחרת לגמרי.
הכתיבה הזו נדחתה ונדחתה וברור לי למה. ברגע שנחזיק בחוברת, הגענו לאיזה שהוא סיכום לגביך. כאן בנקודה זו נעצרו חייך, ומכאן והלאה מה שנשאר זה, אותו קובץ דפים, שבהם ניסינו לתאר דמות שכל כך חיה, שכל מילה חונקת אותה ומרחיקה אותה מהמציאות. יש בכך איזה עוול.
אך במה נתנחם?
אהבתי אותך בני...
טלי