מעוז ליטוף, מול קצהו הדרומי של האגם המר הקטן, שלט על הכניסה למעבר הג'ידי.
בצוהרי יום-הכיפורים צלח כוח חי"ר מצרי גדול את התעלה ובחיפוי הרעשה כבדה החל מסתער גלים-גלים על המעוז. בקרבות רימונים ובאש מטווחים קצרים עלה בידי הלוחמים להדוף את ההתקפות החוזרות של האויב, שנמשכו עד רדת היום.
בקרבות אלו נפצע קשה מפקד המעוז, רס"ן גד רשף ז"ל, סגנו נהרג ורבים אחרים נפצעו, ביניהם כל מפקדי המישנה. מפקד המעוז הפצוע העביר את הפיקוד לידי טוראי בני פיינשטיין והורהו להלחם עד הסוף.
אחרי רדת החשכה הצליח כוח שריון להגיע למעוז כדי לפנות את הפצועים ולהישאר להגנת המעוז. בעת הפינוי לעורף מת מפקד המעוז מפצעיו.
בבוקר יום א' נצטווה כוח השריון הישראלי, שנשאר במעוז וסבל אבדות כבדות, לנוע צפונה כדי לעצור כוח שריון מצרי שהחל צולח את האגם המר הקטן. לוחמי המעוז קיבלו פקודה להחזיק מעמד לבדם עד בוא תגבורת שריון אחרת.
לוחמי המעוז המעטים החזיקו מעמד עד הצהריים, ואז הציעו להם המצרים, באמצעות שניים מן הלוחמים שנשבו בתצפית-חוץ, שייכנעו וילכו בשבי. הלוחמים דיווחו על כך אל המפקדה העורפית וקיבלו הוראה לנסות ולפרוץ מן המעוז ברגל, לעבר כוח שריון ישראלי שהמתין במרחק 1600 מטר.
ניסיון הפריצה נכשל. כוח מצרי זיהה את הלוחמים, שבה שניים מהם והשאר חזרו למעוז. שוב הציעו להם המצרים שייכנעו, אך הפעם דרשו כניעה מיידית. כיון שאבדה תקוותם להיחלץ, החליטו הלוחמים המעטים שנותרו להיענות להצעת המצרים.
לאחר שהשמידו את מכשירי הקשר והמסמכים, נערכו הלוחמים בטור והלכו בשבי.
מתוך הספר "בניך לוחמיך ירושלים"
לזכר חללי חטיבת ירושלים.