אלבום תמונות
בידי זוג מכתבים, שני יונים שהגיעו. הראשון מצאני על הזחל"ם בתוך האבק ומעטפתו מלאה טביעות אצבע שחורות - שרידי תערובת דלק, פיח-רובים ואבק המדבר. השני בא ביום שישי הטוב, ביום של אחרי הכול, וכולו טוהר ורגש פועם. שני עולמות בידי, שני רגעים שכאילו משמיים כוונו כל אחד ליעדו, כל אחד בזמנו - והמלים לואטות בי ונחשלות קמעה בדרכן על הנייר הלבן. המלה אוצר, כל כך מתאימה. פתאום חשתי איזה אוצר בידי. פתאום ידעתי כל כך איזה ילדה נפלאה לי. הכול כל-כך מתאים, המעטפת הלבנה, הנייר הרך והכתב היפה והמוכר כל כך והרוך והחום ששופעים בכול ושאתה כל כך זקוק לו. כן, אודה - אהובה, את נותנת לי נקודת אחיזה יציבה אחת ויחידה בעולם זה בו אני שרוי עכשיו. פתאום כמו ילד מגודל כל כך זקוק הייתי לך, לאהבתך לפינת הרוך היחידה שלי.
... ואני לא גמלתי לך דבר, ואני הכאבתי לך. תחילה קפצתי וכתבתי משפט בשמחת עולץ "לבשי קסדה ומגן מפני חומר הנפץ שמתקרב ועומד לחבקך" והתחלתי לחלום על פגישה - ואז פתחתי שוב את המכתב הראשון, ואז עבר עוד יום - מצאתי את התשובה במשפט ממכתבך: ..."ובתוכי אין עוד כאב וצער, דאגה ופחד... הם הלא לא יוכלו לנו..." וידעתי, ואני בוש להודות, שבאתי אלייך ובקרבי מנת מתח וחשש ודאגה איומה ולאלה יכלו לי וגברו עלי וכל השאר התגלגל...
אני כותב כן כי איני יודע כיצד להודות לך, כן, כך, בפשטות, כי חושש אני פן שוב אכאיב, פן לא אהיה טוב. הסכיתי היטב. אולי זה פסול לכתוב כך - כשמשתעבדים מראש מחשש מדברים העלולים לקרות, הרי זו בעצם הכשרת הקרקע לרע והחשש לעתים גרוע מהמעשה והדרך הנכונה בדרך כלל היא לנסות להיאבק בטרם ולהיאבק בעצם ועם המעשה, ולהסביר - רק אם בכל זאת יקרה. ובכל זאת אני מסביר בטרם. את כותבת לי, שכשאבוא, אהיה שבוע לפני הסוף. בשבילך הכול בטוח, ואילו אצלי הכול מלא מתח. את טעית בתפיסתך את העניין - אינני רוצה לסיים כדי לפרוש כנפיים, כדי להיות חופשי. כל זה נאמר לפני זמן מה, כשעוד לא הייתי לפני הסוף אלא כשהייתי בעיצומו של הקורס. עכשיו אני רוצה לסיים כדי לעמוד במבחן העצמאי הראשון שלי בחיים, כדי לנצח במאבק עם עצמי ועם החברה, כדי ליצור את אישיותי שלי במו ידי. פה אין זה בית ספר מחנך כדוגמת בתי האולפנה הקודמים, זהו כור יצירה. אני רוצה להצליח לסיים כדי להיות אני. מעולם לא עמדתי בלחץ מתח כזה החלום שצף לפניך על מסדר סיום, כאן הכול מדברים כבר על מסיבת סיום, הוצאנו כבר טפסי תעודות קצין, נשלחו טפסים בדבר ייעודנו ליחידות - והימים זוחלים טיפין טיפין כזיעה הקרה, הזוחלת על הגב והרגשת הקבס והחלחלה בקיבה. כאן חוששים עד הרגע האחרון, אינך בטוח שעברת עד הרגע האחרון. אין זאת בעיין הציון כבכל מבחן אחר. זאת בעיית הלהיות או לחדול. אינך יכולה לשער כיצד אני מנתח כל רגע ורגע פה ובוחן כל צעד וצעד שלי וחושש מפני כל מחדל ורואה צל הרים כהרים ונאבק בשניים, בציפורניים, בכול - האינך מבינה שלך אני מגיש את זה, שלמענך כל המאבק. אם אכשל זה יהיה אליאב אחר - לא זה שהכרת. אני מבטיח לך להצליח כי אסור לי להבטיח דבר אחר. מבטיח להגיש לך את עצמי בעוד שבועיים כי אין לי דבר אחר להגיש לך.
כן, כתבתי לך זאת מחשש פן אם אבוא להתפרק אצלך, מחשש פן אאכזבך ואכאיב שוב ועל כן הקדמתי דברים, אבל את יודעת שזה רק מחשש וחזרי לעיין במשפט שפותח את הנושא כולו. ראי זיוי, את הדברים האלה פשוט חצבתי ואני מגיש לך אותם כך, בלתי מלוטשים, ברעד העט ורטט הלב. אני מתפלל שהדברים יהיו בונים, פוריים, השאירי רק לי את החששות, שכן אני אוכל לפרוק אותם לאחר מכן ללא צלקת. אל ניתן לרעל הטמון בהם להרוס את אושרנו. אני מתפלל שלא פגעתי בטוהרך, שלא הטלתי בך כתם. ייתכן כי יכולתי להמשיך ולשתוק ולתת לכול לעבור ואז לא היית יודעת דבר, וייתכן שהכול היה עובר חלק. אבל חשתי שאני מוכרח לספר לך את עצמי, כך כמו שאני, אפילו ברגעים קשים כאלה.
אהובה, אני מפקיד בידייך את הדברים. יודע אני כי אין אלה פרחי אהבה, אין אלה פניני אהבה - אלו סלעיה ומצוקיה אך האמיני גם אלו טהורים בני אמת - שפטיני.
שלך