אלבום תמונות
לילה, לילה של חברון. גופות מכורבלות על הספסלים, לסחוט עוד קורט שינה. בוקר - הקסבה, גוש בתים דבוקים זה בזה ומגודדים זה על זה. מחילות אפלות, חדרי מדרגות חשוכים ואין פיסת שמיים, רק סירחון ביוב ולכלוך ועיפוש. כנופייה של חיילים פושטת על הבתים. נשים, ילדים וזקנים. עדר מפוחדים מסוגרים בבתים ויראים. דלתות נפרצות בבעיטה, כסתות וכרים נהפכים, ארונות נפתחים, מגרות נשפכות.
בתוך הבתים שורר יופי וניקיון. עושר צבעים. ילדים קטנים בוכים. נערות מפוחדות. אתה מסתכל עליהם והלב דואב שעליך לעסוק במלאכה מזוהמת זו. אדם נזרק החוצה וידיו מורמות. נער מבוגר מנסה להתווכח. מישהו מכהו באכזריות. התמרמרות. אמו בוכה. אחיו הקטן מביט ודומם. הנה זרע צפעוני שזרענו. הלב כואב ומתמרמר. זוג ילדות קטנות אוחזות יד ביד ומביטות בעיניים בוהות.
פעוטה ממלמלת אליך ומסתכלת בסקרנות. עיני ילדים קטנים יפות תמיד. אני מסתכל סביב. אין רואה. נשמעות רק דפיקות הפורצים. אני מגניב ליטוף מרגיע על ראש הקטנה.
חבר מנסה לשבור בקבוק בושם יקר. האם יש נשק בתוכו. רבים.
שוב התגלה אדם. מישהו מנסה להסביר לאשתו שכל רע לא יאונה לו. אחר, אימתני ובעל שפם, מרביץ צעקה ובעיטה בעקבותיה ופולט לעברי: "כשאדבר תראה חברים שלך נופלים"... אני נזכר בחברי ההרוגים אך איני יכול לכעוס על הפעוט, הבוכה למראה אביו המושפל.
זקן נועץ בנו עיניים. עטור הדרת זקן. עיניו אומרות: ילדים חבושי חגור וקסדה פורצים לביתי ועושים כעולה על רוחם.
מישהו מפליט בדיחה, וממשיכים לנבור בחדרים ולהתלהב מן הנערות היפות. לא מובן לי מדוע מוזר כל כך שיש נערות ערביות יפות ומדוע היא "בכלל לא נראית ערביה".
יצאנו את הרחוב הראשי של הקסבה. כה שקט הוא עכשיו ונקי. סוף סוף רואים שמיים מעל. הלכנו לאורכו ולפתע נעצר הלב. שלולית דם עצומה, שעדיין לא יבשה, עומדת וזועקת אל מול שמיים. קשה להאמין שכל כך הרבה דם יש באדם אחד. משהו קופא בלב. קמט בזווית הפה מתקשה. זיק של זעם עובר בעיניים. מישהו זרק תפוז וטיפות דם הכתימו בגדי. פעוט שברח מיד אחותו הולך שאנן לעברנו. כה צעיר חסר דאגות ותמים.
בני אדם נמנעים מתחנות שלפני הסוף. בני אדם דוחים סיכום ביניים שכזה.
אבל אני תמיד אהבתי להקדים קצת. כבר עכשיו לראות את החיים בכבליהם. לדעת שבעצם אולי תגיע עד כאן, אולי קצת יותר והמעגל ייסגר. עוד כמה טיפות של חדווה נשארו לי בטרם יכסו קמטי המצח את הכול? כמה השתובבויות נותרו לי בטרם תחנוק החליפה את הזרועות המבקשות לפזז.
אישה - זה זמר כה רב מושג זה כה רחוק ממני. כבר כשלושה חודשים איני יודע מהי. עכשיו לאהוב מחדש? עכשיו להתחיל שוב לבנות יסודות. אישה - זה ליצור עולם שלם. זה לבנות בחדווה חוויה אחר חוויה, אישה זה לרוות את החיים ולא אפרוריות של מלחמת קיום וחשש מקמטים הולכים ובאים. אישה עלולה להיות אביב קצר ותמרור מזהיר, מגשים את החורף טרם בואו. אסור להיתפס למחשבות כאלה, ודאי לא עכשיו, ובכל זאת העולם סביב נראה כה חנוק.