קובי היה מרוצה שהוא קטן ויש לו אחות ואח גדולים ממנו. הוא נהג לשתף אותי בחוויותיו והיה מספר לי דברים שהציקו לו. תמיד נהגתי להגן עליו מפני אחיו הגדול כשזה רצה להרביץ בו. כאשר רצו ההורים להענישו מדי פעם - הייתי פורצת בבכי ומגינה עליו. כשנולד, הייתי בגיל הבובות וקובי היה בשבילי בובה חיה. היינו קשורים מאד אחד לשני ובמיוחד בתקופה בה היינו שנינו בבית ויוסי יצא ללמוד בבית הספר החקלאי.
קובי העריץ את יוסי והיה מחקה את כל הליכותיו. זוכרת אני את קובי בהופיעו בתל-השומר, לשם הביאו את יוסי פצוע מהתעלה. נפגשנו על הדשא ליד הביתן והוא היה חיוור כסיד והמום. כשנכנסנו פנימה והוא ראה את יוסי כולו חבוש, פרץ בבכי. יוסי הרגיע אותו, צחק וביקש ממנו להיות גבר. בתקופה זו כבר היה קובי שוחר בטכני והיה מנצל כל זמן פנוי ושוהה על יד מיטתו של אחיו. רק אז יכולתי להעריך מה רבה מסירותו לאחיו הגדול.
לפני נשואי תרם קובי רבות לאקלם את רמי, בעלי, בחוג המשפחה. רמי היה חדש בינינו וקובי היה מקדיש לו תשומת לב ושוחח עמו ארוכות. כאשר נולד בננו - היה קובי במבוכה ולא ידע לטפל בו. הייתי קצת מאוכזבת שדווקא קובי לא הצליח לקשור קשר עם הילד. פעם נשאר לבדו עם הקטן וכאשר חזרתי, פגשני בחיוך רחב ואמר: "אל תדאגי, בילינו יופי ביחד, בנך הוא אלוף המכוניות", והוא נראה תשוש מרוב מאמץ לשעשע את הילד, ומאז נעשו ידידים. יוסי הקטן היה תמיד שואל ורוטן: "למה דוד קובי לא בא לשחק אתי?" וכאשר לאחר זמן ממושך המשיך הדוד קובי לא לבוא, מצא לעצמו תירוץ: "כיוון שרוחיק (חברתו של קובי) לא באה - לכן גם קובי לא מגיע..." וכשהילד בא לשבתות לביתם של הסבא והסבתא, הוא מבקש לבקר "בגינה של קובי" בקרית שאול, להשקות את הפרחים.
כחצי שנה לפני נפילתו חלה קובי בחזרת ואושפז בתל-השומר. ביקרתי אותו ושהיתי על ידו שעות ממושכות. שוחחנו ארוכות על הכול ועל כולם, והנה נתגלה לפני אתי הקטן כגבר העומד ברשות עצמו, עם דעות בשלות על החיים, עם תכנית ברורה מה הוא הולך לעשות, עם תכניות ללמוד ולהתקדם. שוחחנו על הבית ועל ההורים, על הצבא, על דפנה ועל רוחיק, ועל כל אחד סיפר והסביר דברים. מאז נשואי לא מצאנו זמן לשוחח ארוכות ביחידות מסיבות שהזמן גרמן, ואני מודה לאלוהים על ההזדמנות שניתנה לי להכיר את אחי כך בתקופת חייו האחרונה.