למשפחת ליבזון היקרה, שלום.
...כשקיבלתי את המכתב, לא יכולתי שלא להתפעל מחדש מאפיו של ראובן. לא התפלאתי, כי למדתי היטב להכיר אותו בהאחזות. מעולם לא רגז או התלונן. תמיד מחייך ושופע טוב. היו כמה דברים שהכאיבו לו, כמו בטלה מעבודה. הוא עצמו היה אחראי גן-ירק, וכאשר יצא עמנו לעבודה, המפקדים היו יכולים להיות בטוחים שהעבודה נעשית על הצד הטוב ביותר. החברה' כמובן העדיפו לשמוע לו מאשר למפקדים, וקיבלו יותר את דבריו.
אולם, העובדה שגם האימונים בשריון לא פגעו ברוחו - זו סיבה להתפעלות. הוא מזכיר במכתבו את חגי ואת בבא, שכתבו לפניו. הם "קיטרו" מעט על החול והאבק, וזה טבעי ביותר, כי ידוע שהשריונאים מעולם לא היו יוצאים נקיים מהטנק ואילו ראובן כותב: "סה"כ זאת חוויה לא נורמלית". מכיון שהאימונים חייבים להתקיים, מדוע לא למצוא את הטוב שבהם, ובכך להקל על החיים, ולהשאר עם חיוך של טוב לב, כפי שתמיד היה.
זהו רק צד אחד באישיותו של ראובן. החיוך הזה. הנסיון לא להשבר, להשאר כפי שהוא גם כשיש קשיים. ...הבנתו לבעלי חיים (דירית, בהאחזות), העזרה שהגיש כשהיה צורך... אין לי ספק שדמותו, שהשפיעה הרבה טובה על אחרים, לא תשכח.
ת.נ.צ.ב.ה. אמן.
בברכה,
מרים ארמון.