אלבום תמונות
נתבקשתי על ידי מנציחי זכרו של אמנון לכתוב רשימה על בני. ניסיתי מספר פעמים לשרטט כמה שורות ולא עלה בידי. תהיתי על כך: אני, שכל כולי מלאה בו, שהוא זרם בדמי, ומחשבותי הוגות בו יומם וליל, אפילו בשנתי הוא תמיד איתי, כיצד זה נסתם מקור הביטוי וכאילמת ניצבת אני, וידי אינה מסוגלת לשרטט קווים לדמותו ולחייו.
ואז לפתע הבנתי, שהנני האם השכולה, מתוך אלפי אמהות - אחיותי האומללות הצריכות לכתוב דברי הספד על חיים שהם פיתחו וגידלו, ושנגזו לעיניהן. עובדה כואבת זו היא המונעת מהן לדבר ולכתוב.
אחרי שפסקו זעקותי מחוסר כח פיזי, הכל זועק בתוכי. אחרי שפסקו דמעותי, כל כולי דמעה. זרם בלתי פוסק של חיים צעירים, תוססים כסרט נע נמשך לעיני דמיוני עשרים וארבע שעות ביממה, ומעלה אותו חי מצריחתו הראשונה שהתפרצה מגרונו בלידתי אותו, עד רגעו האחרון, כשנדם לנצח.
דברי שירה, שירת חיים רעננה קולטת אוזני, ולא קינת טקסי האבל הנערכים לזכרו. אני אמא ואצלי הוא חי, ולא ימוש מנפשי ורגשותי עד נשימתי האחרונה. כי איך אוכל לחשוב עליו כמי שהיה, אם יום יום מעבירה אני אותו שוב ושוב לעיני רוחי, כל פסיעותיו, דבורו, צחוקו, שובבותו, רוגזו, למודו - כל זה הלא התלווה לאורך חייו הקצרים, ברטט של דאגה ושמחה של אם, והדבר הקטן ביותר משובץ במסגרת כמוזאיקה נפלאה של התפתחותו במחשבתה של אמא. ומה אדלה ואעלה לפני קורא, אם בפני מונח מרבד רב גוונים, שבריקמתו שזורים, חוטי כסף וזהב, צבעים מסנוורי עיניים - איך אוכל להוציא מהם תמונות בודדות, או ריקמה מיוחדת, אם הכל מהווה דבר שלם באופן אורגני קשור חוט בחוט, שמהווים הפסיפס של חייו.
אני אמא - אמא שכולה, מי יבין ללב אם, שחייה פסקו ברגע שבנה חדל לחיות - ואולי היא ממשיכה לחיות רק כדי להטוות את המשך החוט של חייו. כדאי לסבול את סבלי היסורים של שכול, ולא לתת לדעוך לחוט החיים שרוטט בדימיונה ולתת פורקן ליסוריה על ידי החייאת סרט חייו בדמיונה שוב ושוב. ומה אפשר לספר לקורא הרשימות על הנעדרים? חיים של בן 28, מה הם מכילים חוץ מתסיסה, רעננות ושמחה, התפתחות וצעידה קדימה - ואמא צריכה לפרט ולהגיע עד כאן ולהפסיק. איך להפסיק? הכל אצלה מתמשך, כי אם לא זה היה עולמה קשה עד בלתי נשוא.
הביטוי הנעלה ביותר ומיצוי מלוא העוצמה של כאב נמצא אצל דוד המלך אחרי מות אבשלום, וזעקתו זעקת כאב פולח את החלל, מבטא את זעקת כל האמהות והאבות השכולים לנצח נצחים - מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני, בני.
אמנון נולד ב-25 למאי 1939, מצד אמו, ילידת ליטא, בת למשפחת רבנים, שספר היחוסין שהיה מצוי בידי אביה, מנה דורות רבים של רבנים ששימשו בקודש בעיירות וקהילות רבות, וסימלו בלמדנותם, באופיים ובהתנהגותם את כל הנעלה במובן המוסרי והדתי.
מצד אביו ששהה דורות בארץ, איש ישר וצנוע, בוגר אוניברסיטה סורבנה שעלה בכוחות עצמו למעמד מכובד בתפקידי פקידות, היה מלומד בשפות, בקי בספרות, חי חיים אידיאליים במשפחה, נוח לבריות ומסור ללא סייג למשפחתו.
באוירה הביתית של בית יהודי, אפוף אושר משפחתי ושלמות, גדל אמנון, הצטיין בלימודיו ועבר את כל שלבי החינוך מהגן עד בגרות. אבא השלים את חינוכו של הילד בשיחותיו על ההיסטוריה הפיקודית ולימודי תנ"ך. בעזרתו והדרכתו פיתח בילד, זיקה חזקה ביותר לכל הערכים הנעלים של עם ישראל, ובכך התמסר לקריאה ולימוד עצמי לספרות והיסטוריה. חובב כדורגל וטניס, ותמרוני מחשבה, לפתרות תשבצים. היה מחונן ביחוד בשרטוטי מפות, והרבה משרטוטיו שימשו בחומר לימודים. ידע כמה שפות. כשהתגייס לצבא התחילה תקופה חדשה בחייו, שלא שיתף את חוג המשפחה בחוויותיו, הכל מה שעשה, התקדמותו ותפקידיו השונים היו תוכן חייו הפרטי ואף פעם לא דיבר על זה.
בבית היה קשור בכל ישותו לאחיו הצעירים ולהוריו, אהבתו ומסירותו בבית לא ידעה גבול, כל מה שהיה ביכולתו הקדיש להוריו. בהיותי חולה טיפל בכל הבית, ואפילו הכין את סדר פסח לכל פרטיו בזמן מחלתי. היה מוכר בשכונה בהגשת עזרה וסעד לכל מי שנזקק לו. לא קרה מקרה, שלא יישמח את כל המשפחה בהפתעה, בחגים או ימי הולדת. את משכורתו מסר בשלמות לנו, והיה מבקש ממני דמי כיס להוצאות. כזה היה אמנון.
אחרי חתונתו ולידת סיגל, נוצרה חזית נוספת להאציל מרוחו ואהבתו, מסירותו ואבהותו, אבל זה לא גרע כהוא זה את תשומת לבו מהוריו, היה מחונן בזרם רגשות פנימי, שהקרין זוהר לכל צד, ולכל אלה ממשפחתו שחסו בצלו.
במחלתו של אביו - כשאני רתוקה ליד מיטת החולה, באה לידי ביטוי, השתתפותו בכל עצמתו במצבם של האב והאם. כמה חרד היה לצאת לנכר בהשאירו את אביו במצב זה, ולא זכה לראות את אביו לפני מותו. מה עמוק ומזועזע היה כשהופיע לאחר הלוויתו. בעדינות אין גבול ניחם אותנו, כאשר הוא עצמו היה מדוכא ומתאבל. אחרי מות אביו הגה ותכנן להוציא ספר לזכרו, ומדליון זהב עם תמונת אביו ניתן לו כמתנה - מתנתו האחרונה.
מי פילל שיעלה בגורלי המר לשאת שתי תמונות ולכתוב את האגדה, על חזון הפלאים, ששמו אמנון - שהיה וגנוז לנצח.
האמא