אלבום תמונות
לזכר אמנון ז"ל,
בעלי ואבי סיגל - היקר באדם.
למעלה משלוש שנים חלפו מאז עזבת אותנו, אך תמיד נדמה לי שאתה חי אי שם, וכי מעולם לא נפרדנו. יצאתי רק לחופשת מולדת קצרה, ואתה אמור היית להצטרף אלינו, בטרם נחזור להמשך השליחות באתיופיה.
באותו יום סגריר, ישבתי בבית הורי, והכנתי לך הפתעה כדי לשמח אותך בבואך, כשנשמעה הדפיקה בדלת, ושני חיילים נכנסו פנימה, לא תארתי לי כי אלי פניהם - אך כששאלו עלי נחרדתי! פחדתי באותו רגע, מדבר נורא ואיום והבשורה האיומה, המחרידה והמכאיבה כאחד, ניחתה עלי ועל הורי, ורק סיגל - שתינוקת היתה - לא הבינה דבר. באותה שניה של מחשבה, של דומיה ואלם, חשבתי "זה לא יתכן, זה לא יכול להיות, הרי אתה רחוק, שם באתיופיה, זה לא יתכן!"
ההלם היה חזק, הדמעות מאנו לרדת - פשוט חוסר רצון להאמין כי האדם שכה אהבתי איננו עוד - ולא אראנו שוב לעולמים.
זכורני אותו יום אחרון שבילינו באדיס-אבבה כדי לחגוג את "שמחת תורה" בחברת ישראלים בנכר. באותו יום מלאו 4 שנים לנשואינו - ויום מיוחד היה זה לנו. ובאותו יום ממש נפרדנו בשדה התעופה - כשתקוותנו היא להפגש בקרוב בארץ. 4 שנים - ולא יום אחד יותר - והמלה "להתראות" הפכה לפרידת עולמים - ויותר לא ראיתיך.
קשה להעלות על הכתב כל שהיה בך - אמנון. כל כך הרבה תכונות, כשרונות ומאווים שנגדעו לפתע. היית בעל צעיר ואוהב, אב נפלא לסיגל, ואיש צבא מסור. כשסיגל מבקשת שאספר לה עליך - מספרת אני על עליזותך, על שובבות הנעורים שבך - על היותך לה אב מסור ואוהב, השומר עליה גם עתה - ומשתדל להדריכה בדרכה הלאה. מספרת אני לה על היותך איש צבא דבק במטרתו - על הצלחת מבצעים בהם השתתפת - ועל המסירות שהשקעת בעבודתך בצבא, ועל טוב לבך, נכונותך להקשיב, לפתור בעיות ולעזור לזולת.
כבעל - בקשת תמיד את הטוב ביותר עבורי. גם אחרי עבודה מאומצת ודרכים ארוכות לא שכחת לשאול לשלומי, להתעניי, ולעזור בבית. שאפת ליצור לנו חיים נוחים, שלא יושפעו מעובדת היותך איש צבא. ואכן - בשנו תהשליחות השגנו חיים שלוים ורגילים - ערבים משותפים, האזנה למוסיקה, ושיחות אין ספור, בהן הייתי שותפה לך במחשבות וברגשות.
לאתיופיה יצאת כחלוץ, כדי להכין לנו קן חם בבואנו. במכתבך הדרכת אותי כיצד ומה לעשות. דאגת שלאורך הדרך יפגשו בנו חברים כדי שנגיע בשלום, מנעת מאתנו כל דבר קשה - ובבואנו - בית חם חיכה לנו ובדרך של משחק, שעשוע, קריאה וטיולים - הפגת את געגועינו לארץ. הקדשת שעות רבות למוסיקה, להקלטה ולהשמעה, ושאבת מכך הנאה מרובה, וגם מתחביב הצילום נשארו לנו הרבה תמונות למזכרת.
תכניותיך ללמוד הנדסה, להיות אב לשלושה ילדים, ולהמשיך לשרת בצבא נגדעו לפתע - ואתה הותרת אחריך חלל ריק, וכאב ללא מרפא.
תמהה אני מתי יבוא קץ למלחמות ויגיע השלום המיוחל וישים קץ לכל האבל והשכול של משפחות האבלים?
"היום מתרוקן אל תוך הלילה / האור אל תוך החשכה / ורק החלל שהשארת / מלא צלף"
רחל