מוקדש ליצחק סרוב / מאת חן גורדון אחיניתו, בת 15.
מאז שנפלת, אין לנו כתובת יש לנו רק את חלקת האלוהים הקטנה שלנו מכוסה בפרחי העונה, שצומחים ופורחים מדמע ופורחים מדמעתינו.
המון דברים רציתי לומר לך, אך לצערי לא הספקתי.
אני מדברת עליך מבית הספר שאהבת כל כך, וכנראה שבגלל זה, לאמא היה מאד חשוב, שגם אני אלמד כאן.
אני מסתכלת על תמונתך בבית הספר, מי היה מאמין שאתה המוחשי כל כך, המלא חיים, היפה והחכם, תהיה ממוסגר בתמונה.
קצת קשה לדבר על מישהו שהיה בעבר, ועוד על מישהו שמכירים רק מספורים.
אבל העולם כמנהגו נוהג ואחרי כמה שנים גם אותך שוכחים ונשארים רק אנחנו בני המשפחה שלך, שבאה לבקר אותך, עם כל הצער והכאב נשארה לנו רק אבן המצבה.
יצחק כשמך, כך היית צוחק כל הזמן. אחרי שהלכת סבתא, אמא שלך, הלכה אחריך. היא לא יכלה לחיות יותר בלעדיך.
אתה בשבילנו ספור געגועים על מישהו שהיה ופתאום הלך, אפילו לא אמרת לאן ומתי תחזור, קשה מאד לשאת את אובדנך.
כל יום שעובר, אני מרגישה עד כמה חסרונך הוא גדול.
לפעמים החיים יכולים להיות מאד אכזרים, הבנים נלקחים, משפחות שלמות נהרסות, וההורים השכולים נעשים עם כל שנה שעוברת יותר כפופים ומסכנים.
ואתה אלוהים שם למעלה, מביט ושותק. רבבות של חיילים שלקחת למעלה, כאן לנו הם חסרים עד מאד.