אלבום תמונות
שמועות האימים ממשיכות להגיע אלינו מארצות אירופה. אותה אירופה שהיתה פאר התרבות האנושית הפכה תחת מצעדי קלגסיו של היטלר לארץ קרועה ופרועה המתבוססת בדם תושביה. אך מה שמכאיב לנו יותר הרי זו העובדה המזעזעת שהיהודים, שמאז ומתמיד היו בנים חורגים בארצות אלו, משלמים בחייהם. היטלר הפעם כמטרה לזעמו המטורף ולשנאתו כלפי האנושות. מדי יום ביומו מלאים העתונים בשמועות המסמרות שער. אמנם, לא ראיתי בעיני את כל הזוועות המתחוללות שם, אולם משאני קורא ומנסה להעלות בדמיוני את המתרחש שם חש אני מעין מחנק וזעם ההולכים וגואים בחזי. כל התחושות הללו לא היו ברורות לי די צרכן עד שראיתי במו עיני ילדים עלובים ומסכנים אלה, שרידים מהרבה אחרים, שבדרך נס הצליחו להמלט מגיא התופת והגיעו אלינו. ילדים אומללים ומסכנים שהילדות חלפה גזה מהם בעודם תנוקות. כי הרי שיעור אכזרי קבלו הם מהחיים ובודאי על לא עוון בכפם. כלום הם אשמים שהיטלר וחבר מרעיו מטורפים חדורי שנאה הם. בגלל אלו כבה זיק הנעורים בעיניהם הבוהות, הנבטות בעולמו של הקדוש ברוך הוא בפחד שמא הנה תיחת על ראשם המסכן מהלומה בלתי צפויה, וידם הזעירה הסתגלה זה כבר לתנועה מפוחדת הבאה להגן על פניהם ועיניהם ממכה או ממחזה מחריד. אני מתאר לעצמי שהפורענויות החיים ניתכו על ראשים מורכנים וגווים שחוחים אלה בכל מוראותיהם. אני מבין שמאוד יתכן שכל יקיריהם של ילדים אלו נהרגו בצורות מצורות שונות וכי עובדות מעין אלו דיין להכריע תחתיהן אפילו אדם מבוגר עד כדי צאתו מדעתו. אולם מצד שני איני מבין מדוע החשו והשלימו עם גורלם? מדוע לא קמו להגן על כבודם המחולל. הרי ידעו כי המוות אורב להם, אם כן מדוע החשו וציפו לנס. מדוע קראתי שמאות ואלפי איש הובלו כצאן לטבח כשאך שומרים ספורים שומרים אליהן. איך קרה הדבר שהפקירו את חייהם מבלי לנסות להתגונן, להכות אחור את המרצח. איש בעולם לא היה מאשימם. האם פחדו ממכות? הרי ידעו שהמוות מחכה להם ומה מר ממוות? מתפלא אני בכלל, כיצד יכלו לחיות בצורה כזו בלי להגיב. והילדים הללו שהם בני גילי הפכו ליצורים מוזרים. הם אינם ילדים כי אינם יכולים לשחק ולצחוק בצדק. כי כיצד זה יוכלו לשחק ולצהול כשאר הילדים שלהם הורים, קרובים ובית בה בשעה שהם יתומים ומראות איומים ודאי משביתים שנתם בלילות. מצד שני אינם מבוגרים לגמרי. אך הם גם פחדנים. משוכנע אני כי אם, חלילה וחס, הייתי נתון במצב בו נתונים היו הם ואפילו פחות נורא, בשום פנים ואופן לא הייתי מסכים כי יתעללו בהורי קרובי, בידידי ובי וינהגו בנו ככלבים. שירצחו וירמסו את נפשם וגופם.
משוכנע אני, כמו כן, כי לא יחיד הייתי בהרגשתי זו. אפילו בידיים ריקות אפשר לפעול גדולות ונצורות באם הרצון ורגש האחריות פועמים בלב. ומי כעמנו מסוגל למעשים כגןו אלה. נדפדף מעט בספרי ההסטוריה שחנו ונראה כי קרו מקרים דומים: מרד החשמונאים, מרד בר כוכבא ואפילו מלחמת היהודים ברומאים שנסתיימה אמנם בכשלוננו, אך גם הרומיים לא ניקו. כלום לא היתה זו מלחמת המעטים נגד המרובים, החלשים נגד החזקים. ובכל זאת יכולנו להם למשנאינו אלה ובמקרה אחד אף ניצחנום. ובמה גדול היטלר מאנטיוכוס ובמה פחותים ונחותי דרגה אנו מאבותינו. יודע אני גם את הסיבה. יהודים אלה וילדיהם המפוחדים צריכים היו להיות בארץ ואזי בטוחני שהתנהגותם היתה שונה. הם היו בין אויבים ואפילו האדמה עליה דרכו היתה זרה וספוגה נהרות דם יהודים שנרצחו בימים עברו.
מחובתנו המוסרית כלפי אחינו המעונים, הילדים הקטנים, להחזירם ארצה על מנת להחזיר להם את דמותם האמיתית של ניני החשמונאים, בניו הגבורים של עם ישראל, שעיניהם ודאי שלא היו נפחדות וגוום לא היה כפוף אלא זקוף וצידם לא מהסס אלא מאושש ובוטח כי על כן על אדמתם הם צועדים. עלינו לנטוע בהם את ההכרה כי איש אינו גומל עמם חסד בהניחו להם לחיות. זכותם היא לחיות וחובתם להגן על שלמות חיים אלה ויפים, כי כאשר מתערערת שלמות החיים ובטחונם מתערער סובלים הילדים והופכים ליצורים מפוחדים כילדי הגולה ואסור לו למחזה כזה להישנות.
מטצקי יהודה
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח