אלבום תמונות
יד לנרצחים באירוע המטוס בנחל רובין (נחל שורק)
במלחמת העצמאות י"א בתמוז תש"ח 18.7.48
"אוירון נוסעים יהודי שהיה בדרכו מסדום לתל אביב, נאלץ במוצאי שבת לרדת ירידת אונס, סמוך לכפר ערבי. 5 מבין 8 הנוסעים נספו. המטוס יצא מסדום והגיע לשמי תל-אביב במוצאי שבת, בדיוק בשעה שהעיר הופצצה ע"י מטוסי האויב. המטוס היהודי חג זמן מה באויר ואח"כ שינה את כיוון טיסתו, לשדה תעופה אחר.
ליד נבי רובין נאלץ המטוס לחנות חניית אונס, וברדתו נתקל בגבעת חול והתרסק. 5 נוסעים ואיתם שני רובים, נשארו במקום. יתר 3 הנוסעים ואיתם אקדח, ובינהם פצוע קשה הלכו על חוף הים, עד שהגיעו לחולון ושם הזעיקו עזרה. פלוגת צבא יצאה לחפש את 5 הנוסעים אך בהגיעם למקום מצאו אותם הרוגים. לא ידוע אם נהרגו ע"י משמרות הצבא המצרי או ע"י ערביי הסביבה.
בין ההרוגים גם הטייס, נוצרי אמריקאי, שנקבר אתמול בבית הקברות הנוצרי ביפו. אתמול היתה לוויתם של 4 ההרוגים היהודים. הם נקברו בבית הקברות בנחלת יצחק. שמות ההרוגים: חנה אברך, מרדכי גליקסון, אמנון ונטיק, פסח אוקרייניץ ובוד ספנסר (הטייס)"
הידיעה הנ"ל ככתבה וכלשונה מתוך עיתון "הארץ" מיום 22.7.48
האסון קרה ב- 18.7.48 - יום א' י"א בתמוז תש"ח היום הראשון של ההפוגה השניה.
המידע העיתונאי שהובא לעיל הינו, למעשה, המסמך המפורט ביותר שהופיע בכתב מאותה תקופה, מפורט אף יותר מן הדיווח הצבאי שמופיע בתיקה של חנקה אברך ז"ל והנושא את התאריך - 20.7.48 המצוי בארכיון צה"ל (מס' 321-595/71)
אסופת החומר המופיעה בזה מנסה להגיע, באיחור של 38 שנים, לשרשי האמת שבתקרית הטרגית ולבחינת האירועים, שכה הרבה גורמים היו מעורבים בה, ולמרבה התדהמה, פעלו בחלקם בנפרד ואף לא ידעו עד היום על קיומו של השני. מסיבה זו, וממרחק הזמן והזכרון יתכנו אי דיוקים, ועל כך אנו מיצרים מראש.
הדברים נכתבים בעיקרם על יסוד ראיונות מוקלטים של הנוגעים הקרובים ביותר לענין, שעודם בחיים ושהגענו אליהם. עדין קיימים מספר חללים ריקים, שלא הצלחנו למלאם במידע בדוק והלוואי ובעקבות החומר הכתוב - יתמלאו בעתיד
ברצוני לציין, שערב עריכת החומר בכתב, הצלחנו לאתר ולהפגיש שניים מניצולי התקרית עם אחד המצילים ולהקליט את הדוברים, במפגש מרגש וחשוב זה.
כדי להקל על הבנת האסופה ולדייק בעריכתה, אני פותח בכעין "לוח אירועים" כללי ביותר. לאחריו, בהדגשה, יבוא פירוט מדוייק, עד כמה שניתן הדבר. מראש אבקש לציין שהמובאה מתוך עיתון "הארץ" לוקה באי-דיוקים ובמידע מוטעה, כתוצאה מהעובדה שלא נשאר מי שימסור אינפורמציה מהימנה, כי הפצוע היה שרוי בהלם
במוצאי שבת - 17.7 ממריא מסדום הנצורה מטוס קל מסוג ארו-ואן (לפי דברי הטייס שמואל ודליס). שעת ההמראה - 00:15 (רבע שעה אחרי חצות הלילה) במטוס תכולה מלאה - 7 נוסעים וטייס. שמותיהם בוד ספנסר - הטייס - נוצרי אמריקאי, חנקה אברך - פלמ"ח, חברת בית הערבה, אמנון ונטיק - פלמ"ח מ"כ בית הערבה (וחבר לשעבר בהכשרת בית הערבה), מוטקה (מומו) גליקסון - פלמ"ח, חבר בית הערבה, פסח אוקייניץ - חייל ופועל בחברת האשלג, הייני (צבי) גלזר - חייל, חבר קיבוץ מעגן מיכאל ופועל ב"פלוגה המגוייסת" בסדום מטעם הקיבוץ המאוחד, גרי רווה (גרשון סטרוסטה) - פלמ"ח מחלקת בית הערבה, בן-עמרם יוסף - מפעיל ציוד מכני במפעל האשלג. לכולם סיבות מיוחדות לטיסה זו שפירושן בהמשך.
בסביבות השעה 01:15 מגיע המטוס לאיזור תל אביב, שדה דב. באותו לילה מופצצת תל אביב ע"י המצרים ולכן לא מצליח המטוס לנחות שם. בערך בשעה 02:00 הוא נוחת בחולות, דרומית לנחל נבי רובין, לא רחוק מהים. המטוס נתקע חזק בגבעת חול ומתרסק. (דברי הייני ובן-עמרם) נוסעיו קיבלו מכות ואף נפצעו קלות. זמן מה לאחר מכן, מחליטים שניים מנוסעיו - יוסף בן-עמרם ומצטרף אליו גרי רווה, ללכת להזעיק עזרה מבת ים "הסמוכה" כביכול, (לפי הנחיית הטייס, הם קרובים לתל אביב) בידם האקדח, הנשק היחידי שהיה והשייך לטייס. (הם יגיעו לבת-ים בסביבות השעה 08:00 מרחק של כ-18 ק"מ בהליכה בחולות)
אור ליום ראשון, 18.7 בערך בשעה 05:00 מחליטים ששת הנותרים להתחיל לצעוד צפונה על שפת הים, נושאים איתם רק את מזוודתה של חנקה. כעבור שעתיים, באיזור שפך נחל רובין (שורק) הם מתגלים ע"י כנופיה ערבית חמושה ברובים ובסכינים.
הם מובלים ונורים אחד אחד. הם נרצחים. נותר רק הייני גלזר, פצוע בחזהו וברגלו, המשים עצמו כמת. ערבי, נספח לכנופיה, בשם מוחמד אבו-גנוס, המכונה בשם "הרצל", שכנע את אנשי הכנופיה לא לשים קץ לחייו של הייני (דברי הייני)
הוא נפרד מאנשי הכנופיה ומזעיק בבית עובד, את עזרתו של מפעילו בש"י, אביגדור יוסיפון - שומר השדות ונספח ליחידת הדרוזים 300 שבגדוד 89.
אביגדור יוסיפון ו"הרצל" רכובים על אופנועו של אביגדור שועטים מייד למפקדתו של מתתיהו איתן, מפקד פלוגת משמר מגדוד 152 היושבת ביבנה. מתתיהו מצרף אליהם 5 מאנשיו ואלונקה, לחלץ את הפצוע מהשטח.
באותו זמן לערך, מגיעים שני מזעיקי העזרה למפקדת ההגנה בבת-ים, מדווחים ונפגשים עם קבוצת שומרים-רוכבים, האחראים לקטע החוף שבין נבי רובין לבת-ים. השומרים וסוסיהם, העייפים משמירת הלילה, מזנקים מייד לאיזור התקרית כשמגמתם לאבטח חיי נוסעי המטוס וללוותם בדרכם. בסביבות השעה 11:00 הם מגלים לאחר חיפוש, את תלוליות החול המכסות את גויותיהם של חנקה ושכנה (הם חשבו שזה הטייס - דברי מוטקה אנטלר). בו זמנית, מופיעים בשטח אנשי אביגדור יוסיפון ו"הרצל" ומחלצים הפצוע לכיוון מחנה הצבא הממוקם באיזור "פלמחים" של היום. שם הם מדווחים וממליצים לנסות ולחלץ את הגופות בדרך הים. הפצוע מובל בטנדר ל"הדסה" - תל אביב. גם הדיווח ממפקדת ההגנה בבת ים למפקדת חיל הים מודיע עוד קודם על נחיתת המטוס ונוסעיו קרוב לים. במקביל, מנסים במפקדת ההגנה בבת-ים לגייס טרקטור ופלטפורמה מ"מקווה ישראל" כדי שבן עמרם וגרי יחזרו איתם כדי להסיע אותם חזרה (כי חלקם נפגעו בנחיתת האונס)
הם אמנם חוזרים לבד עם הטרקטור והעגלה, כאשר בדרכם הם נתקלים ביריות מן הים. בהגיעם, בשעות אחר-הצהרים, לאיזור נחל רובין, סופר להם ע"י המשמר שבמקום על סופם הטרגי של הנותרים ועל אזעקת חיל הים לחילוצם. אנשי המשמר, הם כנראה מאנשי אביגדור יוסיפון, שחזרו למקום כדי לסמן לחיל הים את מקום ריכוז הגופות.
ספינת חיל הים בשם "פוזה", בפיקודו של איציק ברוקמן ובהנחייתו של אורי שילה, מגיעה בשעות אחר הצהריים המוקדמות למקום ולפי סימן אנשי המשמר שבחוף ובעזרתם, מנסים לחלץ הגופות בסירה אל הספינה. בגלל גלי חוף גבוהים ומתגברים, הם נכשלים ואף בניסיונותיהם הבאים אינם מצליחים. הם חוזרים עם חשיכה לנמל יפו ומדווחים למטה הפלמ"ח ולנציג בית הערבה, על כשלונם בדרך הים. הגופות נקברות שוב בחול ע"י ארבעת אנשי המשמר.
נציג בית הערבה (סדום) וילי (בומבך) אגמון מתרוצץ בין מפקדת חיל הים ומטה הפלמ"ח ומנסה להשיג אמצעים לחלצם בדרך היבשה. באמצעות אנשי מטה הפלמ"ח (כח-אדם) הוא מגיע אל הגדוד החמישי של הפלמ"ח שהגיע למנוחה ולהתארגנות בצריפין. שם הוא מגייס בעזרת מפקד הגדוד ישכה שדמי, תגבורת של גדנ"עים, אלונקות, משאית וכן ג'יפ ונהג ממטה הפלמ"ח. בדרך מצטרף חברו (הטייס) של הטייס שנרצח. כן צורפו 4 חיילים מזויינים לג'יפ.
בשעות לפני הצהריים של ה-19.7 הם סורקים את האיזור לפי תיאור שקיבלו מחיל הים ומגלים את תלוליות החול. הנרצחים מובלים באלונקות אל המשאית שחנתה בחולות ראשון לציון. הם מובאים לבית החולים "הדסה" בתל אביב.
באותו יום ולמחרת מתחילים להזעיק את משפחות הנרצחים, לזהותם ולוודא נוכחותם בלוויה שהתקיימה ב-21.7
חנקה ושלושת חבריה נקברים בנחלת יצחק
הטייס - בבית הקברות הנוצרי ביפו.
הייני גלזר -מנותח ומחלים באותו בית חולים.
גרי רווה - מאבד לחלוטין זכרונו מאותה תקופה (כבת חודשיים) ומאושפז.
בן-עמרם יוסף - המום כאשר הוא משוכנע, שמלבדו רק גרי נותר בחיים. לאחר ביקור במשפחתו בירושלים, דיווח ותחקור הוא חוזר בעל כורחו לסדום.
עד כאן "לוח האירועים" בסדר כרונולוגי. להוציא כמה פרשיות נעלמות וסתומות, נראה לכאורה, שהדברים ברורים, כי הם מסתמכים על עדויות מוקלטות. בהמשך, בהרחבת היריעה, נגלה פה ושם סימני שאלה, ואלה ממגבלותיה של אסופה זו.
ראשית : הפרשיות העלומות אסתפק רק בהגדרתן:
מדוע לא נחת המטוס בשדה דב ?
למה לא יצאו כולם מיד לדרך, עם נחות המטוס?
מי היו אנשי המשמר שסימנו ועזרו לחיל הים בחילוץ הגופות ולבסות נטשום מכוסות בחול על החוף?
כיצד לא נוצלו הטרקטור והעגלה לחילוץ הגופות?
מדוע לא חברו השומרים, שהגיעו עם סוסיהם, ליחידת החילוץ של יוסיפון שהם הכירוהו, כדי לפנות יחד את הנפגע והנרצחים?
למה שתקו הנותרים בחיים ולא ניסו ליצור קשר עם כל המשפחות השכולות במשך כל השנים הארוכות שעברו?
למעיין בהמשך החומר יתגלו דברים מפתיעים, ממש "רשומון של מידע" חלקם ניטשטשו עם השנים וחלקם סבלו מחוסר תיאום ולחץ אירועי מלחמת השחרור, וכמובן, בגלל זווית אישית ושונה.
מסדום הנצורה ניתן היה לצאת רק באמצעות "המטוס", לכן לכל הנוסעים צפונה, סיבות מיוחדות, המאפשרות טיסתם.
חנקה אברך ז"ל: חברת בית הערבה שהצטרפה עם גרעין הפלמ"ח - גרעין "מעוז" - בוגרי תנועת הנוער "המחנות העולים" ירדה עם כולם ב-20.5 בעת פינוי בית הערבה - לסדום. חברה, שעמדה להינשא לו ושבגללה הצטרף לגרעין ולמשק, יהודה סלומון - נהרג ב-15.5 בקרב על מלכיה, כמפקד מחלקה בגדוד ה-1 של הפלמ"ח. הידיעה על מותו הגיעה אליה, רק בסוף חודש מאי, והיא ציפתה לרגע, שתוכל לטוס צפונה ולעודד את הוריו והוריה. מסיבה זו צורפה לתור הטסים.
אמנון ונטיק ז"ל: מפקד כיתה במח' בית הערבה של הפלמ"ח, ירד עם מחלקתו ב20.5 לסדום ולאחר שחיסלו מה שניתן היה לחסל ממפעל האשלג בצפון ים המלח. השתתף בכמה מבצעים באיזור סדום וים המלח. עמד בראש פעולה נועזת, שבוצעה ע"י חוליה בת 3 איש, שיצאה מסדום ופעלה בקרב מחנות הלגיון הירדני באיזור יריחו. פרטי הפעולה חסויים עד היום והיא רק מוזכרת בספר הפלמ"ח כרך ב', ובעדות הנשארים בחיים. עבור פעולה מסוכנת זו קיבלו אמנון ושני פיקודיו - "צ'ופר" - הביתה.
מרדכי (מומו) גליקסון ז"ל: חבר גרעין "מעוז" של הפלמ"ח. בן יחיד להוריו אשר סרב לבקשות הוריו ולהוראות הצבא להשתחרר מהשירות, מהיותו חבר ההכשרה המגוייסת שהצטרפה לבית הערבה. נפגע בידו בעבודה ביום עזיבתם את בית הערבה וצורף לתור הנוסעים מאחר והתידד עם חנקה. הם בקשו מחברם נסים נסימוב, שהיה איש החוליה שקיבלה "צ'ופר" לדחות נסיעתו ולוותר למוטקה הפצוע.
הטייס בוב ספנסר ז"ל: טייס נוצרי אמריקאי, בן לכומר פרוטנסטנטי, אשר לבקשת אביו הצטרף לאנשי המח"ל שעזרו לנו במלחמת העצמאות. טס במטוס זה מספר פעמים בקו סדום-שדה דב. שיקוליו לנחיתת האונס, אינם ברורים. ידוע, שאמנון ישב לידו בעת הנחיתה. הטייס הוא שקבע את מיקום נחיתת המטוס ואקדחו שימש את היוצאים להזעיק עזרה.
פסח אוקרייניץ ז"ל: פועל בחברת האשלג ומגוייס לצבא. סיבות יציאתו המיוחדת אינן ברורות.
הייני (צבי) גלזר: חבר מעגן מיכאל ואיש הפלוגה המגוייסת של הקיבוץ המאוחד בסדום. נסע כדי לפגוש את אחותו, ניצולת השואה, שריד יחיד ממשפחתו שנספתה בגולה והגיעה לארץ באותם ימים. נפגע בריאותיו וברגלו והוא הניצול היחיד מתקרית הדמים והרצח.
בן-עמרם יוסף: מפעיל ציוד מכני במפעל האשלג בצפון ים המלח ובסדום. ביקש ודרש לטוס מחוץ לתור מהיותו בן למשפחה שכולה והצטרף במקום מישהו אחר שויתר. הוא היוזם ליציאת השניים להזעיק עזרה ואף חזר עם טרקטור ועגלה.
גרי רווה: איש מחלקת הפלמ"ח של בית הערבה, פיקודו של אמנון וחבר החוליה הנועזת שביצעה פעולה ביריחו ובזכותה טס. הוא הצטרף לבן-עמרם ואף חזר עמו ובידו האקדח של הטייס שקיבלו מידי אמנון. (כפי שהוזכר, הוא אבד את זכרון הקטע הזה מחייו)
פרטים בלוח ההתרחשויות
המטוס ממריא מסדום בחצות במוצאי-שבת ה-17.7
ביום א' ה-18.7 מתחילה "ההפוגה השניה"
בהגיע המטוס לשדה דב הוא מקבל הנחיה להמשיך לחוג ולהסתובב מכיון, שבאותה שעה מופצצת תל אביב והשדה שרוי בעלטה. (לפי עדות בן-עמרם וגרי)
לפי גירסת אהרן רמז, שנתמנה אז למפקד חיל האויר ומינה קצין חוקר לתקרית, לא הופיע המטוס כלל באיזור שדה דב ולא זכורה לו הפצצה באיזור באותן שעות. גם אנשי חיל הים ששהו בנמל יפו לא זוכרים הפצצה באותו איזור (דברי אורי שילה) לעומת זאת, דני רוזוליו, המחלים מפצעיו, שנפגע בעת פינוי בית הערבה, זוכר היטב, שישב רוב אותה שבת וכל מוצאי השבת, במקלט בתל אביב בגלל ההפצצות. בית הוריו נהרס כליל קודם לכן באותן הפצצות. ארכיון חיל האויר אינו יודע להסביר מניעי הטייס למרות התחקיר.
כשאזל הדלק, אולץ המטוס לנחות באיזור שהטייס קבע שהוא דרומית וסמוך מאוד לבת-ים ובקרבת שפת הים (עדות הניצולים) באיזור הנחיתה מנסה הטייס להתקשר בין שברי המטוס במכשיר הקשר שלו ולא מצליח (הייני היה איתו) באותו זמן פורשים בן-עמרם וגרי ויוצאים לדרך צפונה (לכן הייני אינו זוכר פרטי יציאתם)
בהגיעם לאחר כשש שעות הליכה לשפת הים בבת-ים, הם פוגשים נהג משאית מעמיס חול. הוא מביאם למפקדה הצבאית בבת ים. הם מוסרים על מה שקרה ואחד מהם מדווח למוטקה אנטלר, מפקד יחידת השומרים-הרוכבים, שהוזעק עם סיום משמרת הלילה שלהם למפקדה. הם מיד דוהרים דרומה לכיוון נחל רובין.
מפקדת בת ים מדווחת על המקרה למפקדות ההגנה בתל אביב ומכאן גם הציעו לנסות לחלץ נוסעי המטוס בדרך הים. במקביל החלו לטפל בהשגת טרקטור ועגלה מביה"ס "מקווה ישראל"
במטוס, עם אור ראשון, בערך ב-04:45 מתחילים הששה לנוע צפונה. הם נעים על שפת הים ומגלים קבוצת ערבים, פליטים כנראה. הייני גלזר, הדובר ערבית, מנסה להתקרב לילד ערבי כדי לדובבו ולזהות מיקומם. הנער בורח לכיוון
הגבעות והם מנתקים מגע עם הערבים.
כעבור כשעתיים, והם כבר צפונית לשפך נבי רובין, מתחילים לירות בהם מטווח של כ- 200 מטר מכיוון הדיונות. הייני גלזר חולץ נעליו והוא במכנסיים קצרים קופץ לים ושוחה פנימה. כעבור זמן הוא מגלה שכל החבורה, שעל החוף, מרימה ידיה והיא מוקפת בכ-6 ערבים מזויינים ברובים ובתת-מקלע. הוא מחליט להצטרף אליהם. הם מובלים בשורה, כאשר בין כל אחד נמצא ערבי מזויין בנשק והם מבטיחים בערבית שלא יהרגום. תוך כדי תנועה הם יורים והורגים. הייני נופל פגוע בחזהו וברגלו ועוד שומע את זעקתה של חנקה, שנפלה הרוגה לידו מיד אחריו. במבט נוסף מהקרקע הוא מבחין בערבים המובילים לבין הדיונות את הטייס ואת אמנון. כעבור זמן הם חוזרים ומתחילים לכסות בחול את הגופות. כשמגיעים אליו מתיצב לעזרתו אחד הערבים ומשכנע את הכנופיה שאין צורך לחסלו סופית מכיוון שהוא ממילא הולך למות.
הם בודקים פיזית את מצבו. הערבי המשכנע אינו אלא מוחמד אבו-גנוס (הידוע בכינויו "הרצל") ז"ל. רצה הגורל ו"הרצל" הופיע באיזור בדיוק כאשר הכנופיה הערבית, בפיקודו של אחמד אבו-קטיש, החלה במעשה ההרג. "הרצל" הכיר את אנשי הכנופיה והזדמן לשטח עם חמורו העמוס באמצעי חבלה כשמשימתו - מבצע חבלה בעזה. הוא עבד באותו הזמן בשירות הש"י ומפעילו היה שומר השדות אביגדור יוסיפון, תושב בית עובד באותם הימים. "הרצל" שהחל "מפגר" אחרי הכנופיה בנסיגתה, הספיק עוד ללחוש להייני לשים עצמו כ"מת" קשר את חמורו לאחד השיחים והגיע עם שחר לבית מפעילו בבית עובד. אביגדור, רכוב על אופנועו עם "הרצל" הגיעו ליבנה, ליחידתו של מתתיהו איתן, אשר נעתר מיד לבקשתם ונתן להם מספר חיילים מיחידתו, נשק ואלונקה. "הרצל" מובילם למקום האירוע כאשר הם נתקלים תוך כדי תנועתם בירי ממרחק.
יחידת השומרים-הרוכבים, בפיקודו של מוטקה אנטלר, ובהם משה נחבי, מגיעה בסביבות השעה 11:00 לאיזור ונתקלת בתלי חול בולטים בשטח. מוטקה אנטלר בלבד, כאשר כל השאר מאבטחים אותו, יורד מהסוס ומגלה גויתה של חנקה המכוסה בחול וכנפות בגדיה מציצים, פניה מגולות. הוא המום, חוזר לסוסו ואז מגלה בקרבת מקום עוד גויה של גבר (לפי דבריו, הוא חשב שזהו הטייס) תוך כדי דבר מופיעות בשטח ממזרח, דמויות חשודות, אשר מסתבר שאלה הם אנשיו של אביגדור יוסיפון ו"הרצל"
מסיפורו של הייני (שהשים עצמו למת) משתמע, שאמנם הגיע לקרבתו רוכב על סוס, אלא שהוא חשבו לערבי נוסף. בינתיים הגיעה האלונקה להייני, והוא הובל דרך החולות לכיוון הבסיס הצבאי באיזור פלמחים. הייני זוכר שנושאיו חשבוהו לבר-מינן ושוחחו על כך, כל הדרך, למרות שבראשית השקוהו במשקה חריף. מהבסיס הוא מובל בטנדר לבית החולים "הדסה" בתל אביב.
היחידה של אביגדור מתפצלת. חלק חוזר ליבנה וחלק חוזר למקום האירוע, כדי לסמן לבאים לחלץ את הגופות.
(המידע הזה אינו בדוק ויתכן שהחוליה שבחוף הגיעה מבסיס אחר. לא הצלחנו לאתר אף אחד מן החוליה ואף מתתיהו איתן אינו זוכר את הדבר. כאן המקום להוסיף, שלפי דברי אביגדור יוסיפון - הפצוע וההרוגים נמצאו בקרבת המטוס. גם לכך אין עדות מסייעת. הייני טוען שהם צעדו כשעתיים והתרחקו מן המטוס צפונה. גם מוטקה אנטלר ומשה נחבי לא זיהו מטוס בסביבה וכן אנשי חיל הים שעלו לחוף יותר מאוחר)
אנשי חיל הים, אורי שילה ויצחק ברוקמן, קבלו מקצין המבצעים שלהם את ההוראה הבאה: "יש לחלץ מהים או מקרבתו נוסעים, שנחתו נחיתת אונס במטוס שהמריא מסדום. חוליה על החוף תסמן את המקום, באיזור שפך נחל רובין"
ספינה בשם "פוזה" (על שם פוזה, חיים פוזננסקי ז"ל שנפל בקרבות ירושלים) וסירה מתאימה הנגררת אחריה, הגיעו למקום שסומן ע"י החוליה שבחוף. אנשי החוליה העמיסו חמשת הגופות בסירה, כאשר הספינה עוגנת במרחק מה. גלי החוף, שהתחזקו לסערה, הפריעו בביצוע המשימה והסירה נזרקה חזרה לחוף. מפקד הספינה שלח איש נוסף בשחיה, עם חבל וגלגל לנסות ולמשוך את הסירה. גם בניסיונם השני לא הצליחו שני המשיטים, אברהם בוצר ומיכה מיכאלי, והגופות אף "נשפכו" לים. בעמל רב, הם הצליחו למשותן מהים ולהחזירן לחוף ולכסותן שוב בחול במרחק מן הים. המשימה לא הצליחה והם אף השאירו סירתם בחוף וחזרו בשחיה לספינה. (מדברי אורי שילה, יצחק ברוקמן מיכה מיכאלי ואברהם בוצר) עם חשיכה חזרו לנמל יפו והודיעו על כשלון פעולתם, לנציג בית הערבה. אנשי החוליה שעל החוף חוזרים צפונה בהשאירם את הגופות מכוסות בחול. בדרכם פוגשים את הטרקטור והפלטפורמה, שקיבלו בן-עמרם וגרי ומבשרים להם את בשורת האיוב. הם המומים לחלוטין.
באותו לילה ובבוקר יום ב' ה- 19.7 מתרוצץ וילי אגמון בין מטה הפלמ"ח ומחנה צריפין. במטה הפלמ"ח עוזרת לו מירי (טויבמן) מס - מאכ"א ומגייסת ג'יפ ונהג וכן 4 חיילים מזויינים למשימה. היא גם מנחה אותו למחנה צריפין, בו נמצא בהתארגנות הגדוד החמישי של הפלמ"ח שירד מקרבות ירושלים. מפקדו, ישכה שדמי, מצליח לגייס כ-40 גדנ"עים ומשאית, לעזרתו. הם פונים לחולות ראשון לציון כשבדרך הם משיגים אלונקות ומצטרף חברו של הטייס האמריקאי. לאחר התפרשות בחוף, הם מגיעים אל הגופות, נושאים באלונקות בדרך החולות עד למשאית ומשם לבית החולים "הדסה" בתל אביב. באותו בית חולים מחלים מניתוח הייני גלזר. מרגלית (וולף) רוזוליו מקדימה לבקרו כדי לשמוע פרטים על חברי קיבוצה שניספו. היא איננה מצליחה לדובבו מאחר והוא בהלם. אחותו הבוכיה ואחיו - לידו. המשפחות השכולות מתחילות להתקבץ על פי הודעות מטה הפלמ"ח. הלוויות מתקיימות ב-21.7. חנקה וחבריה נקברים בנחלת יצחק, הטייס בבית הקברות הנוצרי ביפו. תהא מנוחתם עדן.
להשלמת האסופה עסקנו חודשים רבים בשיחות ובאיתור המעורבים באירועים. מרבית המגעים התקיימו בטלפון ובמכתבים. המעורבים הישירים הוקלטו ובידנו קלטות באורך 6-7 שעות. בתוך פסיפס בעדויות נשזרו דמויות וסיפורים מרתקים שלא מצאו ביטויים באסופה זו. הבולט שהם הוא סיפור אגדת חייו ופעלו של "הרצל" הערבי. מן הראוי לייחד לאיש זה פרק נכבד שיהא מן המרתקים בסיפורים. מוחמד אבו-גנוס נפטר לפני כ-5 שנים
(1981) ושארי בשרו - חיים.
גם פרטי מבצעם ותוצאותיו של החוליה הנועזת באיזור יריחו ראויים לפירוט והרחבה.
בתקופה האחרונה גילינו פרסומים העוסקים באירוע ותכנם מסולף בחלקו ואף מטעה. מצאנו לנכון להשקיע כל שביכולתנו כדי להביא את הדברים לאשורם ולהתקרב ככל האפשר לאמת ההיסטורית וכל זאת במגבלות הזמן והאמצעים.
הדברים נכתבו למען ועל ידי המשפחה (אבנרי) והם פנימיים במהותם. נשמח מאוד, כבעבר, באם נוכל גם לעזור בזאת לאחרים - קרובים וידידים.
משפחת אבנרי (אברך)
קב' החותרים 22/9/86
חומר נוסף על הפרשה נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבית הפלמ"ח.