אלבום תמונות
"מומה חביבי" ככה נהגתי להכתיר את מכתביי למומה מאז עזב את הבית ויצא להכשרה. והנה עברו שנתים שלא כתבתי לו ולא קבלתי מכתבים ממנו. וזה כבר שנתים וחצי לא ראיתיו (מאז התעכבו בבית בשעת שליחותו) במכתבי האחרון (שבמקרה, הוחזר לנו אחרי מותו) כתבתי: "מי יודע אם תצא לפועל חופשתך עכשיו, באם תגמר ההפוגה? אני פשוט משתגעת בחשבי על זה! מוטב לא לחשוב! אבל איך לעשות כך?" והנה עברו שנתים, שמומה איננו, ואני לא השתגעתי.
היתכן, שמומה שלי הלך ממני לעולם ועד, ואני ממשיכה לחיות עם הקרע האיום שבלב? עדיין אינני יכולה להשלים עם העובדה המרה, אם כי המציאות האכזרית והבנאלית מוכיחה לי על כל צעד ושעל את עליבות חיי ואת אי-היכולת לשנותם. ולמרות הכל, מומינקה, לא נפרדתי ממך ועד יומי האחרון לא אפרד! עוד לא עבר יום שלא אבכה אותך ולא עברה שעה שלא אהיה אתך במחשבותי. והמחשבות מחליפות אחת את רעותה במהירות כזאת שאי אפשר להדביקן...
...
יש ורוצה אני לזעוק זעקה מרה, כך שהלב יקרע והשחקים יבקעו ולהתבטא במלים משירו של יצחק קצנלסון - ממנו התרשמת עמוק, מומה, כפי שתיארת במכתבך ממעוז -
הוי שמים כוזבים שמי תרמית במרומים -
השקפתם מחרישים... אין אלוהים בכם שמים!
(תרגום)
א מ א
מתוך הספר 'מרדכי יד לזכרו' הוצאת ההורים תל אביב 1962 (מהדורה שניה)
הספר נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.