אלבום תמונות
מותו של מומה היא בידה שאין לה תמורה. בשבילנו -ההורים - אין תמורה לאבידה זו, אך מומה היה וראה את עצמו כאחד מן השורה, אילו אמרו לו בחייו, כי לאחר מותו יספידוהו ויעריכו את אישיותו, היה מתנגד לכך בכל תוקף ואף היה מתרעם. הוא שנא התבלטות. במכתבו מסדום כתב: "אני מפקד כיתה במחלקה של י. ואני חושב שתבינו שאני מוכן לוותר על הסרטים והכבוד הגדול, וברצוני להיות חייל פשוט..."
כזה היה יחסו לתפקידי ההגנה וכן גם בשטחי חיים אחרים. לאחר סיימו את לימודיו בבית ספר ע"ש מכס-פיין ביקשנוהו להשתלם בטכניון, אך הוא טען כי מהנדסים ישנם בארץ למכביר וסברתו היא כי יוכל להיות מועיל יותר כפועל פשוט.
אף הדמיון הקודר ביותר לא מסוגל היה להעלות את המחשבה כי יהיה זה האביב האחרון של מומה והוא לא יהיה עוד שותף ליצירה ולבנין בחיי העולם החדש...
ועלי לדבר על מומה בעבר.... בעל נפש ורגש עמוק היה, דייקן ומסודר למופת, בעל אחריות ומשמעת, תמיד דרוך למילוי תפקידו וחובתו ללא שיעור, תמיד עסוק וטרוד, תמיד נחפז, כאילו ממהר הוא לחיות. תנאי חיים ועבודה קשים - קיבל באהבה, במצב-רוח טוב, כששריקה בפיו. שריקה צברית זו, מזויפת קצת, מה לא הייתי נותן כדי לשמוע אותה, ולו רק עוד פעם אחת בחיי, ולדעת כי היה להם טעם ויבוא ההמשך...
בן יחיד היה, עם מותו נותקה שרשרת המשפחה...
אין תמורה לאבידתנו
אבי מרדכי
מתוך הספר 'מרדכי יד לזכרו' הוצאת ההורים תל אביב 1962 (מהדורה שניה)
הספר נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.