היה חבר אך לא נראנו עוד, בארשת פניו הובעה תמיד רצינות ואף רחוף צחוק בשפתיו. עמנואל ידע והכיר תמיד את מקומו הן בחברה והן במסגרת של פעולה, וכן ידע לכוון את התנהגותו בכל שעל וצעד.
עמנואל היווה את אחד העורקים הראשיים בחברתנו, ובו יכולנו לתלות תקוות רבות, היה אהוב עלינו ורע לכל אחד מאתנו בחברה ומחוצה לה.
ראיתיו באותו לילה אחרון על גג בית הספר אשר בכפר "זרעין", כפר זה אשר הטיל את אימתו על הכביש הראשי של עמק יזרעאל. בפעולה זו אפשר היה להיווכח בכשרונו הרב וברצונו העז. הוא נתן את כל כוחו ומרצו, וידע לכוון את אש כתתו בלי כל מורא ופחד גם בשעת הסכנה הגדולה שהיתה צפויה לנו לא פעם בפעולה זו. פעולת ערב זו הרת האסונות תשאר חקוקה לעד בלב כל חבריו שהכירוהו.
עמנו, אתה פלסת לנו את הדרך שבה נדע ללכת את דרך ההגשמה ואת דרך החיים. נשבעים אנו על קברך הרענן כי את דמך נקום, נקום!!!
אין החיים בלבד יקרים אלא המעשה.
דוד ק.
מתוך ספר "לזכר החברים שנפלו", הכשרת הגוברים יגור
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח