אלבום תמונות
לעולם לא תארתי לי כי חיוך פשוט של אדם יכול להביע כל כך הרבה.
כעת מרגיש אני כמה מעטים הם בתוכנו שחיוכם מקיף עולם ומלואו. והרי חיוכו הביע הכל. ראשית: טוב-לב; טוב-לב טבעי, אמיתי, הנובע בלי קושי ומאמץ, ובלי חשבונות; טוב לב כלפי כל אדם באשר הוא אדם, קרוב או רחוק, ידיד או זר. ומי שזכה לראות חיוך זה שוב לא יוכל לשכחו. היה זה חיוך המשכנע גבר ושובה לב נערה. היה זה מין כרטיס ביקור הפותח את כל השערים ומרכך לבבות.
נזכר אני בהיותנו בני המחלקה השמינית בגימנסיה נהגנו לעמוד בהפסקות במסדרון ולהעביר תחת שבט בקרתנו את הנערות הצעירות. ובאחד הימים מרהיבה ילדה חמודה עוז בנפשה ונגשת אלי: "אולי תכיר לי את החבר שלך?" - "איזה חבר?" - שאלתי. "זהו, עם החיוך המתוק" - באה התשובה. ואיך להסביר זאת? הרי שום ציור, או צלום, או תאור לא יביעו גם קצת מן המקצת שמרגיש כל אדם שעמד במחיצתו.
ונזכר אני במאורעות 1936-39. המולדת קראה אז לא בתופים וחצוצרות, כי אם בקול דממה דקה. מעטים היו אנשי המחתרת וקשה היתה הכניסה לחוג המגינים. לבך היה מלא על גדותיו. רצית לעזור. והנה דוחים אותך בלך ושוב, מעמידים אותך במבחנים על נכונותך, עד שמגיע היום המאושר ואתה עובר שבעה מדורי גהינום של סיסמה, וחדר אפל עם אור מסנוור עינים המכוון אליך, והשבעה וכניסה בסוד מגינים.
בשבילנו היה זה מעמד הר סיני. כולנו חיורים בפני גדולת הרגע. ומסתכל אני בחברי וחיוכו החוזר אלי מחזיר אתו גם בטחון וארגעה.
ולא עוברים ימים רבים, ואנו הנערים בני ה-17 יוצאים להגנת נקודות הספר. אנו באזור תול כרם הפרוע. בוקר בוקר נשלחת חוליה לבדיקת הדרך בין שתי נקודות מבודדות. הדרך מסוכנת. שבוע לפני בואנו עלו שם חברי המושב על מוקש וסבלו אבידות. אנו צועדים לאט בדרך העפר בלב רוטט. צעירים וחסרי נסיון היינו. ואז נושא אני את עיני לידידי הטוב וחיוכו המרגיע הוא כזריקה משקיטה. עובר הפחד ונכנס בך רגש בטחון מופרז, אך נעים וטוב.
ונזכר אני בהרבה חיוכים. אך לעולם לא אשכח את התקופה האחרונה. היו גם ימים קשים, עת ניחתו עלינו מהלומות והלב חרד: האם נחזיק מעמד? ואז נפתחת הדלת והוא בא. ישר מהגליל. ישר מרמות נפתלי המופגזת וכפר סולד המופצצת. אך חיוכו מגרש כל צל של ספק. ודאי שהנצחון שלנו. הפעם חיוכו מסתיר סוד. מפקד טיסת הצפון יודע הרבה סודות ואסור לגלותם אפילו כדי לעודד נדכאים. אך לחייך הרי מותר, וזה מספיק.
- "אין דבר, יהיה טוב - הנצחון יהיה שלנו!", ושוב חיוך ואתה מרגיש שאתה מתעודד והדם זורם בעורקים יותר במרץ. "ודאי שננצח!"
הוי עולם אכזר ורע, האמנם לא נזכה לראות שוב את חיוכו הטוב, המרגיע, המלטף אותך כרוח צוננה בלב מדבר. האמנם לא נזכה לראותו שוב לעולם?