אלבום תמונות
הסיפור שיובא כאן זהו מקרה אמיתי שקרה לי במסגרת שירותי הצבאי. אומנם המקרה לא קשור בעבודה אבל הייתי חייב לספרו במסגרת זו כי גם במקרה הנידון חוויתי לחץ וטראומה לפני, בזמן ואחרי מל' ששת הימים.
תנועה התרוצצות, חיילים בתנועה ומפקדים נותנים פקודות. זה היה המצב ביום בו הגענו לבסיס אחרי אימון קיץ.
"מה קרה, מה מתרוצצים כולם?". עמדה השאלה באוויר.
המצרים סדרו את מיצרי טיראן ומכניסים כוחות לסיני. הסורים מקרבים כוחות ברמה והירדנים בכוננות, מדינת ישראל נכנסת למצב מלחמה.
"יש!" זו הייתה הצעקה שיצאה מגרוני. סוף סוף חיילים אמיתיים לא משחקים "בנדמה לי" אלא מלחמה אמיתית.
אך אבוי, חששות ומתח התחילו לכנן. "מה יהיה?", "כיצד תתחיל המלחמה?", "מתי תסתיים?", "מי יפצע או חלילה ייהרג?".
הסתכלנו אחד על השני בתקווה, שמי שיוצא גם יחזור. היה אפשר לחתוך את המתח בסכין. יצאנו מזה מחוזקים, שאנחנו מסוגלים להם וננצח במלחמה. אסור לנו להפסיד יש משפחות בעוף. התחלנו להתארגן ולזווד את התותחנים בשעות הערב. יצאנו בשיירות צפונה לכיוון הרמה. ככל שהתקרבנו לצפון כך התגברה התנועה בכביש והמתח גבר. בפאתי צפת קיבלו אותנו אזרחים בפרחים וסוכריות, דבר שהפיג את המתח וחיזק אותנו יותר. חייבים לנצח.
"עצור, עצור" יצאה צעקה מראש הטור.
"מה קרה?" כל קריאה כזו הקפיצה אותנו מהמקומות.
מנסים לעבוד על הסורים יורדים את הירידות של צפת לכיוון ראש פינה באורות מלאים, ועולים חזרה באורות כבויים ויורדים שוב באורות מלאים כדי שהסורים הצופים בנו מהרמה יחשבו, שישנם הרבה כוחות בשטח.
הגענו לשטח, פרסנו וחיכינו. וכאן היה לנו חודש וחצי מורת עצבים של המחנה.
ניסו להפיג לנו את המתח ע"י אומנים מהשורה הראשונה, מתנות מהארץ וסיורים בשטח כדי להראות לנו כמה סבלו הקיבוצים האש הסורים.
ה-5 ביוני 1967 הגיע ופרצה המלחמה בחזית הדרום.
"מה אתנו?" שאלנו. "למה לא עולים לרמה?".
"חכו בסבלנות. זמנם של הסורים יגיע".
הסורים החלו לירות אש תותחנים לכיוון הקיבוצים והשדות. שרפות החלו להשתולל. רק זה היה חסר לנו, להמתין במתח לבאות ולהתעסק בכיבוי שרפות.
המתח והעצבים שיגעו אותנו.
"למה לא משיבים אש?"
"סבלנות", אמרו המפקדים.
היום המיוחל הגיע. פתחנו בהרעשה מסיבית לכיוון הרמה כדי לתת סיוע לכוחות הקרקע, שעלו לרמה. הסיוע היה מוצלח לפי הדיווחים שקיבלנו. ואז כתב חבר מכתב הביתה:
"פגז מימין, פגז משמאל, ואני מקווה שהפגז לא יפגע במטרתו".
יום שישי המר ה-9.6.97 הגיע. הסורים החלו מהבוקר בהפגזה. הם הרגישו שהסוף שלהם קרב. שמעתי שריקה אימתנית ו...בום!!!
צעקות ובכי.
חטפנו פגיעה ישירה.
נלחצתי.
הייתי סגן מפקד הצוות. מפקד הצוות שכב עלי פצוע ברגליו. מימיני שכב חבר שנפצע בבטנו וזעק מכאבים, משמאלי שכבר חבר שנפצע בגבו והם אלה שסוככו עלי. יצאתי בלי פגע.
מאחור עמד חבר שצעק ובכה כי לא ראה מי נפצע ומי נהרג.
גלגלתי את מפקד הצוות מעלי וקמתי לטפל בפצועים ובאש שהתלקחה בעקבות הפגיעה ועמדה להגיע לבור התחמושת.
מסוק שהגיע פינה את הפצועים קשה לבית החולים. כיבינו את האש ועמדנו המומים לא הבנו מה קרה ומה גודל האסון שפקד אותנו.
הייתה הפוגה, וביררנו מי נמצא בבית חולים ומי חסר, ואז התברר לי שהחבר הכי טוב שהיה לי בצוות נהרג, אותו חבר שכתב יום לפני זה את המכתב להוריו.
נכנסתי להלם התחלתי לבכות ולהתפלש בקרקע. הביאו חובש שטיפל בי ונתן לי כדור להרגעה ומים לשתות. לא עזר כלום. קיבלתי את זה קשה מאוד. פינו אותי לבית חולים שדה, טיפלו בי במשך שלושה ימים וחזרתי ליחידה.
מאז ועד היום, כשאני שומע רעש או פיצוץ, אני נלחץ לשניה ונרגע כי אני מבין שזה לא שדה קרב.
חודש לאחר המלחמה לחץ עלי מפקד הגדוד לנסוע להוריו של חברי לשבת אתם, לשוחח ולנסות להירגע. עשיתי זאת.
אמו הראתה לי תמונה, שבה שנינו מצולמים מתקופת הטירונות, ואז אמרה לי בבכי: "איבדתי בן אבל אני שמחה שאתה חי" וביקשה שאספר לה כיצד הוא נהרג.
מאז ועד היום אין לי את האומץ לפקוד את בית הקברות ללכת לקברו.
יבוא יום, אני מקווה, ואלך לבית הקברות לבקר, ולו רק פעם אחת.
חברי קיבל צל"ש מאלוף הפיקוד על דבקותו במטרה ועל הקרבה אישית.