אלבום תמונות
בקשו אותי לכתוב עליך,
מזה שלושה חודשים שאני מנסה לכתוב -
אבל זה לא הולך.
את כל שנותיך הייתי לצידך, ואתך,
הרבה חוויות... כל-כך הרבה משותף - היה לנו,
לכאורה, כל-כך הרבה יש לכתוב.
אבל דני, כיצד אני יכול לכתוב עליך?!
כיצד דף זה יכיל, ולו מעט מאותם דברים?!
- אמרתי אכתוב על חלק מאותם דברים.
על תכונות, צדדים טובים שראיתי במשך הזמן אצלך.
ואני מסתכל על העבר שלנו. ואני רואה שוב שפשוט איני יכול לכתוב עליך.
פשוט - לא נתת לנו!
לא נתת לבני משפחתך להכיר אותך.
וכאילו - ולא במקרה אלא במתכוון - דאגת שלא נכיר אותך!
ומה נורא ומחריד שרק אחרי מותך - הצלחנו להכירך.
מספורים של מורים, חברים לצבא ולכתה,
שזרנו יחד את רקמת חייך -
הצלחנו אולי במעט להכירך.
ולהבין שבעצם אישיותך גרמה לכך שכל מעשיך, מחשבותיך -
יהיו בצנעה ובהסתר.
- וכך קרה שמותך גילה לנו את אופיך...
נהרגת - כשאתה בשדה לבד...
בודד, ואיש לא היה לצידרך באותם רגעים.
נהרגת - בשעת שביתת העתונאים שלא היתה אפשרות לפרסם ולהודיע בקלות.
בחודש ניסן חל יום השלושים - שלא נוכל להספידך.
יש אנשים שכולם מכירים אותם
הם חברים בועדת שבט, מזכירות גרעין וכו' - ומשפיעים במעשיהם ודעותיהם על החברה.
אך יש אנשים שהבדידות והצניעות - היא שמאפיינת אותם.
והשתיקה היא שמשפיעה עלינו - מילה או שתיים הנזרקות בחלל.
יש אנשים שבמשך חייהם מקרינים מאשיותם.
לומדים אנו ממעשיהם ומתחנכים אנו לאורם.
אך יש כאלה שזוכים אם ואנחנו לכך - רק לאחר מותם!
דני, אתה נמנה בודאי על הקבוצה השניה.
חייתי זמן רב לצידך, אך לא הספקתי להבין אותך, ללמוד ממך.
מה נורא שזכיתי לכך רק לאחר מותך.
רק לאחר שאינך, אני מבין את דרך החיים שלך.
מקוה אני שיהיו הם נר לרגלי תמיד.
צניעותך, יושרך ונאמנותך זה מה שהשארת לנו אחר מותך.
יהיו הם לפני תמיד!
אחיך - שמעון