עודני המום מן העובדה כי משה ז"ל נלקח מעמנו. בשמעי על טביעתו מאנתי האמן כי אמנם ארע הדבר.
היום, בשבעה למותו בעמדי לפני קברו, חלפה לנגד עיני דמותו הכנה והצנועה, דמותו של חבר עמו בליתי במשך תקופה ארוכה, ואשר עמו פעלתי בשבט ובשכבה. תקופה אשר הסתימה עם הלקחו מעמנו בדרך הטראגית.
היתה בידי הזכות להכירו מקרוב, בתקופת היותנו חברי שכבה אחת, ולאחר מכן בתקופת שרותנו הצבאי. לכל אורך הדרך התגלה משה ז"ל כבחור אשר רגשותיו וטוב לבו המה המכתיבים לו את דרכו.
במפעלי השבט השונים היה נותן את עזרתו גם מבלי שנתבקש לכך. והכל מתוך נאמנות ומסירות עמוקה. שוב עולה ועוברת לנגד עיני דמותו של משה ז"ל השואל אם זקוקים אנו לעזרה כל שהיא ביום השדה השבטי. זוכרני כיצד היה עומד ומעביר חניכים על גשר הרכבת החוצה את הירקון באמצעות חבל סיירים, וכל זאת תוך אחריות ודבקות בתפקיד.
אף פעם לא חשב על עצמו כפרט, תמיד ידע כי יש לדאוג למסגרת הכללית בה הוא נמצא. ואמנם הוכיח הלכה למעשה, כי הדאגה לכלל חשובה לו אף מדאגה לעצמו.
פרט לפרט הצטרף ויצר את דמותו, אשר לא נוכל לשכחה. דמות שהיתה מעורה בחיי הגרעין ושאפה להמשיך את הדרך בה החל הגרעין, הלא היא דרך ההגשמה.
אך משה ז"ל לא זכה לסיים את דרכו ולהגשים חלומותיו, מותו הפתאומי קטע את פתיל חייו, ובכך תמה פרשת חייו.
אך נפשו תמשיך לעמוד לנגד עינינו עוד תקופה ארוכה כסמל של טוהר לב, ועזרה לזולת.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
אלעזר.