הוי, אריאל אריאל
נסה-נא להושיב חבר חכמים, חכמי תורה וחכמי-מדינה, אנשי מחשבה או אנשי מעשה, כי ישבו וידונו בדרך להעלאת דרגתו המוסרית העליונה של העם, היותו נכון להקרבה ולמסירות-נפש, דרכים לשמור על אחדותו - ותמצא עד כמה הדעות מבולבלות וההגדרות צולעות. כל אחד מן החכמים ימצא דבר-חכמה לפתרון הבעייה וכל חכם-תורה ימצא פסוק ודבר-חז"ל ויתלה דבריו באילן גבוה. לא פחות משמציקות בעיות אלה לבוגרים העומדים במלוא-דעתם - מטרידות השאלות את בחירי הנוער, בני התשחורת בעלי-המחשבה. אף כאן תמצא דעות מדעות שונות. אך בוא נא והאזן לדברי צעיר מצעירי תל-אביב, בחור וטוב, ושמו אריאל ברוכי. בא אריאל ברוכי והעמידן על שלוש. אמר: "...שלוש מצוות יכולות להעלות את העם לדרגא מוסרית עליונה של הקרבה ומסירות-נפש, ובכוחן אף לשמור על שלמות האומה ואחדותה, במשך כל תקופות קיומה - תפילין, שבת וכיבוד אב ואם". דומה שמספיק עד כאן. אנו נוסיף ונצטט מדברו: "...אני בן לעם ישראל, העם עתיק היומין, שבע היסורין ולמוד הסבל, אשר אחרי אלפי שנות גלות אפלה, חזר להגשים חלום הדורות, תוך שהוא מקיים את מלחמת התנופה בשונאי-ציון, בני עמי ערב בסוריה ומצרים, יורשי פרעה המצרי ובני-בניהם של סנבלט החורני וטוביה עבד העמוני - למרות המכשולים מבצע עמנו מפעל אדירים של תקומת המדינה לכל נדחי ישראל באשר הם שם".
מי הוא אריאל ברוכי, מה הם השורשים המשפחתיים מהם צמח, מאילו מעיינות ברוכים שתה, ומה עלתה לו לצעיר תל-אביבי זה - עד שהגיע לאותה מעלה עליונה, מעלה שאין למעלה הימנה: הקריב נפשו למען ישראל, נפל במערכות ימי אייר תשכ"ז.
אריאל ויחיעם
באנו לבית הוריו של אריאל ברוכי. דירה נאה ומסודרת ברחוב מרכזי בצפון תל אביב. כאן פגשנו במר פנחס-מרדכי ברוכי, האב. מר ברוכי יליד תל-אביב הוא, דמות מוכרת בין מורי תל-אביב, ממסיימי אחד המחזורים הראשונים של בית המדרש למורים "מזרחי" בירושלים.
בשנים האחרונות פרש מר ברוכי מן ההוראה, מקצוע שבא לו מידי אביו, ר' שמעון שלזינגר-ברוכי, ישיש כבן שמונים, היושב כיום בנהריה. האב בא ארצה עם הוריו בשנת תרס"ה (1905), בהיותו כבן ארבע עשרה שנים בלבד. ר' שמעון שלזינגר-ברוכי הישיש, הוא מחניכי ישיבת "תורת-חיים" בירושלים, היה מנהל בית-הספר בכפר-חסידים ומן המורים הותיקים בארץ. מצד אמו יש למר ברוכי יחוס נוסף: אמו היא אחות לר' ישעיה וינוגארד ובת לר' פנחס-מרדכי וינוגראד, מראשוני ישיבת "תורת-חיים" בירושלים, מפעיליה ומשולחיה. מר ברוכי, אביו של אריאל ברוכי, לאחר סיימו למודיו בבית-הספר "תחכמוני" בתל אביב, בשתותו מים מפי הד"ר יהודה מהרש"ק ובסמינר למורים בירושלים, מפי ר' אליעזר-מאיר ליפשיץ - היה למורה בתל-אביב, פעיל עליה ב' בגבול הצפוני של ארץ-ישראל, חבר ההגנה, פעיל בציבור האזרחי בארץ, היה לרואה-חשבון. בינתיים בנה את ביתו, בתל אביב, רעייתו אסתר ילדה לו שני בנים: אריאל ויחיעם. כאן שואלים אנו את מר ברוכי, ששמו הפרטי הוא כשם סבו ר' פנחס-מרדכי וינוגראד איש "תורת-חיים" בירושלים, מאין בא השם אריאל לבנו בכורו? משיב מר ברוכי:
- בננו-בכורנו נולד בתל אביב בחג הסוכות תש"ג (1943). קראנו לו: אריאל. בקשנו לבטא בכך את כסופי הגאולה והכמיהה העזה להגשמת חזון-דורות. לשיבת-ציון והחזרת תפארת הקדומים לירושלים הבירה, ששררו בין בני היישוב היהודי בארץ באותם ימים. ואריאל - הוא שמה של העיר ירושלים, כפי שקרא עליה הנביא ישעיה (כט, א): "הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד..." וזכה אריאל ואת ימי-חייו הקצרים, עשה במדינת-ישראל החפשית. בה גדל, בה למד, בה ארג את חלומותיו לשגשוגה, ולמענה לחם ונפל".
שערו של מר ברוכי כבר הלבין. הוא יושב מולנו ומספר אודות בנו. בכל פעם כשהדבר מגיע לתיאור אפיו של בנו - פורץ זרם דמעות מעיניו. מר ברוכי מליט פניו בידיו, מתגבר, ומוסיף לספר:
- חינוכו היסודי של אריאל היה בבית-הספר הממלכתי-דתי בר-אילן בתל אביב. לאחר מכן המשיך בלמודיו התיכוניים בבית-הספר התיכון עירוגי ב' שברחוב צייטלין. ארבע שנות למודיו התיכוניים עיצבו את דמותו הרוחנית, העמיקו את הכרתו הדתית-לאומית, חישלו את אפיו החברתי. הוא התמיד בלמודים, הרבה לקרוא ולהעמיק דעת בבעיות החברה בארץ ובבעיות העם היהודי. בלהט נעורים לחם לעמדה שכבש לעצמו, בעת ויכוחים עם אחוזת-מרעיו; ועם זאת אציל היה בעמידתו, נעים-הליכות, אך עז בעמדתו בבעיות יסוד ומלא כאב כאשר נתקל בלעגם של חסרי-דת וחסרי-דעת. אריאל חבר פעיל היה בארגון "בני-עקיבא", אף כאן עוצבה דמותו, החברה בה פעל הרעיפה עליו דעת ורצון לקיום קלה כחמורה וחרדה לכל דבר שבקדושה".
מר ברוכי מפסיק לרגע. מביט בצרור האגרות והכתבים המונח בינינו, כמו אינו רוצה להעיד עדות אב על בנו. אומר הוא:
- הנה, על אותם ימים של למודים במסגרת חינוך יסודי כותב מורו ומנהלו מר יצחק אריגור: "...הריני מבכה כאן נער חמודות, תלמידי כבני, אריאל ברוכי הי"ד, שעם תחילת "מלחמת ששת הימים" עלה בסערת הקרב השמימה, על מזבח מולדת-עם שכה אהבה, ואינו אלא בן כ"ג אביבים... הוא היה בעל נימוסים נאים, שדרך אצילות בהם... בעל קומה שלמה היה במושגו הנעלה של ביטוי זה בתורת החסידות והקבלה ללא בעיות וללא עקמומיות, זקיפות קומה וענווה טבעית. יופי פנימי ויופי חיצוני שנשקו אהדדי... כי גם בחינוכו היסודי בבית-הוריה בבית-הספר ובארגון "בני עקיבא" גדל באטמוספירה של קדושת המעש הדתי והליכות יהדות שרשית. ההורים השקיעו בו מיטב כוחותיהם ורצונם לחנכו לאהבת-הבורא, האומה, צבאה, לתורת ישראל ולקדשו... לפיכך אף כיפתו הסרוגה, שעל ראשו, תמיד זהרה באור ששת-הימים, שראה בה סמל ולמעלה מזה. ראיתיו ימים מספר לפני נפילתו כשהוא מעוטר בבגדיו המסווים של צנחן וכיפתו הסרוגה על ראשו. כמה היו בגדיו אלה מאירים ומזהירים את חייו ואת נשמתו הקדושה, הטהורה... זו העקדה שעקדו ההורים השכולים את בנם החמוד על מזבח אהבת העם והמולדת..." ואם תרצה, הרי לך דבריו של הד"ר יוסף ישראלי, ממוריו בבית-הספר התיכון: "...רבות ונצורות צפינו וצפיתי ממנו. ידעתי שיש בו מזיגה נדירה של כשרון ורצון, ולכן ידעתי כי לגדולות נוצר..."
מר ברוכי מפסיק בציטוט ואומר:
- נאמן לעצמו ולהכרתו הלאומית, בחר אריאל להתיצב יחד עם חבריו לגרעין "חלוצי-לביא" של "בני-עקיבא" לשרות סדיר בצה"ל. בתום תקופת הטירונות, עבר הגרעין לנקודת ההיאחזות של הנח"ל בדרום הרחוק בעזוז-בארותיים. נדודיו של אריאל במרחבי הנגב השוממים וחוויות השמירה בלילות, העשירו את ידיעותיו על חיי האוכלוסיה העתיקה במקום, גם העמיקו את אהבתו לארץ. בגלל תבונת-כפיו נשלח אריאל מטעם "הגרעין" ללמוד בקורס למכונות חקלאיות. בתום הקורס, עבר עם חבריו לקבוצת "לביא" שבגליל-התחתון, במסגרת השרות בנח"ל. בבוא המועד לשלב האמונים המתקדמים בצבא, בקשו הרופאים להטיל ספק בכושרו הגופני לעמוד באמונים הקשים: אריאל לא ויתר, תבע בדיקה נוספת, ומאושר היה כששובץ ליחידה המבוקשת. ואמנם האמונים מפרכים היו, אך הם חישלו את גופו. הוא עבר קורס צניחה, וכשקיבל את כנפי-הצנחן - שוב לא חפץ לעבור ליחידה אחרת. אמר: "פעם צנחן - תמיד צנחן". גם כאן נתגלה לבו הטוב, מסירותו, חביב ויקר. כך עברו עליו שנתיים ומעלה של שרות חובה בצה"ל.
אפקים חדשים
שנתיים ומעלה נעדר אריאל ברוכי מעיר מולדתו תל-אביב. אופק חדש, חברים חדשים, מאוויים חדשים. שנות שרות-החובה חלפו, ואריאל ברוכי חזר לבית אבא-אמא החם, בצפונה של תל-אביב. הוא צריך לפתוח דף חדש בחייו. חושב, הוגה ומחליט. על אותם ימים מספר לנו עתה אביו, מר פנחס-מרדכי ברוכי:
- בשובו משרותו בצה"ל - שוב החל לפעום באריאל הרצון ללמוד. הוא נסע לחיפה, נרשם לבחינות-כניסה לטכניון. ללא הכשרה מוקדמת נתקבל כתלמיד בפקולטה להנדסת מכונות. בשנות למודיו בטכניון עשה כל שבידו כדי לקיים עצמו, למד ועבד. בשנה הרביעית ללימודיו הורה מתימטיקה ופיזיקה בבית הספר המקצועי דתי שבטירת-הכרמל. שדה ההוראה פתח לפני אריאל אפקים חדשים. למרות היותו טרוד בלמודים - התמסר לחינוך תלמידיו, שהיו בגיל ההתבגרות, ותוך כדי הנחלת ידיעות במקצועות שלימד - החדיר בם אהבה לערכי האומה והארץ.
מעלעלים אנו בדפים של אגרות, של כתבות. כתבו מוריו בטכניון בחיפה, כתבו חבריו ללמודים שם.
כותב המרצה בטכניון ח. ליבמן: "...הייתי אחד המרצים של אריאל ברוכי. חשבתי אותו לאחד הסטודנטים הטובים והרציניים בקורס, והערכתי אותו מאד..."
חברו של אריאל לחדר מגורים בחיפה, היה משה רותם. כותב הוא: "אריאל היה שומר המצוות היחידי בינינו. אולם עובדה זו לא גרמה מעולם לחילוקי-דעות בדירתנו. בבוקר נוהג היה לקום ראשון, להניח תפילין ולהתפלל שחרית, ורק לאחר סיימו היה מעיר אותנו, שאר יושבי הדירה... חשיבות מיוחדת יחס אריאל לבילוי יום השבת בחיק משפחתו. גם בזמנים שעומס הלימודים הצריך השארות בחיפה בשבת - סירב להשאר, והסביר כי זוהי ההזדמנות השבועית היחידה ליצירת אווירה משפחתית. אהבתו לעם ולארץ היו לשם-דבר בפי כל הסטודנטים שהכירוהו, וכאשר אחדים מחבריו ללימודים הביעו דעתם כי אם לא תמצא להם עבודה מענינת בארץ ירדו לחו"ל, לחפש שם את מזלם - התייצב מולם אריאל בכעס, למרות שלא היה נוח לכעוס - כשחזרנו לדירה לאחר המלחמה, מצאנו על שמשה מאובקת כתובת, כתובה באצבע רטובה בכתב ידו הקישוטי של אריאל, וזו לשונה: "שלום חברים, להתראות!? אריאל ברוכי..." לעולם לא נדע מדוע הוסיף סימן-שאלה לאחר סימן הקריאה..."
דמעות נראות שוב בעיני האב. פניו שטופים דמע, כתפיו רוטטות. האב מוסיף ומספר לנו על עבודת ההוראה שהורה אריאל בבית-הספר המקצועי-דתי שבטירת-הכרמל, את שסיפרו לו חבריו המורים, המפקחים ובעיקר התלמידים, שחבבוהו עד-בלי-קץ: הוא גילה לפניהם עולמות חדשים, עולמות מופלאים. בשיעוריו ובידיעות שהעניק לתלמידיו לא היו המתמטיקה והפיסיקה, מקצועות יבשים - הוא הפיח בהם חיות, ולתלמידיו נתן ענין לענות בו. "תלמידיו מרותקים היו להסבריו ועקבו בדריכות לנסוייו בפיסיקה", סיפר לאחר-מכן אחד המפקחים שביקר בשעת שיעור. "זוכרים אנו את דמותו הזקופה עת צעד ברחבת בית-הספר, הליכתו הליכת אציל היתה. צעדיו מדודים, גבו ישר וראשו מורם. נעים היה במגעו ובמשאו עם תלמידיו. לא הרים מעולם את קולו, וכל מעשיו ודבורו עמם היו בשובה ונחת, האיץ ועודד את הנכשל" - סיפר מנהל בית-הספר בטירת-הכרמל".
"צה"ל ואני חזקים"
המלחמה כבר החלה. יום שני בשבת. כ"ו באייר תשכ"ז. בביתה של משפחת ברוכי בצפון תל-אביב לא נשמע הגה: האב והאם צמודים אל מכשיר הרדיו. מאזינים. אך גם אינם נאנחים. מאזינים אך כל מעיינות המחשבה והרגשות נתונים לשני הבנים שבחזית.
למחרת, בשעות שלפני הצהרים, באה גלויה מהבן הבכור, אריאל. משום-מה כתובה היא בדיו אדומה. בין היתר כתוב שם משפט שהפעים את לבותיהם הרוגשים של ההורים. כתב אריאל: "...אנו הולכים לקראת הבלתי-נמנע. צה"ל ואני חזקים. החזיקו מעמד למען עמנו וערי אלוקינו..."
ההורים לא ידעו היכן בדיוק לוחמים שני בניהם. ימים מספר לאחר מכן ידעו כבר. באו וסיפרו להם. ואז - נשברו... אז כבר התדפק האסון על דלתם.
על אותן שעות מספר שמואליק, סגן מפקד החטיבה: "...המשימה שהוטלה עלינו היתה מיוחדת במינה: היה עלינו לסייע בהשמדת האוייב באזור אום-כתף, על-ידי פשיטה על סוללות תותחיו. השיטה היתה - הנחתת כוחות מהמסוקים מאחורי מערכות האוייב, כדי להגיע לסוללותיו מערפן. נבחרו לכך המובחרים שבצנחנים. ביניהם היה גם אריאל ברוכי. ההליקופטרים הראשונים נחתו, הכוחות התארגנו, נעו במשך שעות בחולות טובעניים. מרחוק נשמעה המולת קרב, רעמי התפוצצויות. כשעה לפני חצות לילה - גברה רעמת-הקרב, כוחותינו פתחו באש מרוכזת לעבר הקו הקדמי של האוייב. יחידתו של אריאל ברוכי נעה עד לכביש ניצנה-אל-עריש. היריות נשמעו עתה היטב, כמקרוב. פתחנו בהסתערות אל אזור סוללות האויב. נראתה שיירת מכוניות אויב נעה, הפגזנו אותה, מכונית נפגעה והחלה מתפוצצת ברעם אדירים - היתה זו מכונית תחמושת. פגזים החלו עפים לכל צד, רסיסים לכל עבר, עד למרחק של מאות מטרים. בקרב נפגעו ששה-עשר מבחורינו: עשרה נפצעו וששה נהרגו. בין הנופלים היה אריאל ברוכי".
היה זה ביום השלישי בשבת, כ"ז באייר תשכ"ז (6 ביוני 1967). אל הלוויתו ואל ישיבת ה"שבעה" בא אחיו הצעיר, יחיעם, כשהוא פצוע וחבוש בידו השמאלית.
עננה כבדה תלויה מאז על ביתה של משפחת ברוכי בתל-אביב. האם לא נתאוששה עד היום, עוד כורעת תחת משא הכאב. האב, הפעיל והנמרץ עטף עצמו בפעילות מסורה מתחת לכנפי השכול: את בית-הספר בטירת-הכרמל יקראו בשם "אריאל", בבית הספר בר-אילן בתל-אביב - הקדיש פרוכת, מרכז חדר ללימוד טבע, בבני עקיבא - הודלק נר-תמיד, בבית הכנסת "אחיעזר" בו מתפלל האב - לוח-שיש ונר-תמיד. גם עורך הוא ספר לזכרו של אריאל ברוכי. הכל מידו של האב.
כאשר שואלים אנו את מר ברוכי, אם נושא הוא עצמו בכל ההוצאות הכרוכות במעשי ההנצחה, או משתתף מישהו בכך, משיב הוא:
- אני לבדי נושא בכך. מה אוכל לעשות? הרי זו הנדוניא שהועדתי לאריאל... זו הנדוניא של אריאל.