היתה בי יד הגורל האכזרי, והריני בא לצרף ניצוצות מנשמתו הטהורה של בני דויד אשר בנפלו חסרו לו כארבעה חדשים עד עשרים שנה והגורל המר בחר דוקא בבנים הטובים, העולים על אבותיהם, לאחר שבני אהרון הכהן, נדב ואביהוא, נשרפו באש הקודש, אמר משה לאהרון : אחי, בסיני נאמר לי, שאני עתיד לקדש את הבית הזה, ובאדם גדול אני מקדשו, והייתי סבור שמא או בי או בך הבית הזה מתקדש ועכשיו - שני בניך גדולים ממני וממך (ויקרא רבה פי"ב)
גם אנו סבורים היינו כי מעשים שלנו הם מעשים של ערך, שכן זכינו להיות בין מעצבי דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה, מרדנו בחיי הגלות ועלינו, החיינו את לשוננו בפיותנו ובפיות אחינו ובנינו וכו' וכו'. ועכשיו אין לנו אלא לומר עם משה רבנו: לא בנו -בבנינו יתקדש שם עמנו, בבנינו היקרים, שמסירות נפשם היתה ללא כל שיור, שאהבו את עמם ואת ארצם בכל לבבם, בכל נפשם ובכל מאודם. הלמד-הא העלו אש קדושה, את אש לבם הקדוש, לעמם ולארצם.
- - -
אינני יכול, שלא לציין כמה תכונות יסודיות בנפשו, הואיל ותכונות אלה הן, לפי דעתי, כלליות לנוער שלנו ברובו הגדול, דויד ידע לתת ביטוי מתאים לתפיסת עולמו בדיבור ובכתב. הוא חי מילדותו את קצב הזמן ואת קצב בנין הארץ. רשימותיו מכיתה ח' של בית הספר העממי עד לימי חייו האחרונים הן כעין בבואה לתולדות בנין הארץ ותקומת מדינת ישראל. על כל נקודה חדשה, על כל אנית מעפילים, על כל מאורע חשוב בחיי עמנו - באה מיד תגובה במחברתו בצורת שיר או מאמר, וברשימות אלה רואה אני אספקלריה נאמנה, בה משתקפת הדמות הנאצלת של כל הנוער שלנו. כי דויד הוא רק אחד מתוך ל"ה הקדושים. והל"ה הם יחידים מתוך האלפים, שעשו את כל חייהם קודש לתקומת מדינת ישראל.
- - - ועוד רגש אחר - המשותף גם הוא לנוער בכללו - הוא רגש החברות, פעם בלב דויד. הוא היה איש רעים מילדותו, שמר על הקשרים עם חבריו, וכמה הצטער כשראה שהקשר הולך ונפסק. "כנראה שכל הרוח החברותית של הכיתה והאחוה הכללית של תלמידיה" -הוא כותב באחד ממכתביו - "טבעו בטיפת הדיו שסימנה את הנקודה האחרונה בבחינת הבגרות וחבל על כך. אפילו שעמום וריקנות שוררת כשאין חברה" וכשמצא חבר כלבבו היה מאושר. "תסלחי לי על קצת רכילות" -הוא כותב לאחת החברות - "אינני יכול שלא להזכיר את שמו של ש.ז בלי לציין שהוא, לדעתי, האדם המושלם ביותר שפגשתי בחיי. אם יש בו חסרון, הרי זה היותו טוב מדי. החברות אתו היא, בלי ספק, אחד הדברים הנעימים ביותר, שרכשתי לי בנוטרות."
- - -
כאשר בני המקום הציעו להביא את דויד לרמות השבים לקבורה אמרתי: דויד אהב את חבריו ומקומו בין חבריו ואין להפריד בינהם במותם. הם חשו לעזרת גוש-עציון - שם צריך להיות מקום מנוחתם. הקבר הקדוש של הל"ה ישמור על המקום, שיהיה שלנו, שישאר בתוך מדינת ישראל. אני מאמין, שגם עכשיו שעם ישראל לא יוכל לשכוח את אשר עשו הם ולא ימסור את גוש עציון לידי זרים. ואני מאמין שכל העולם, למרות רשעותו ואכזריותו בהווה, ירתע מפני הקבר הקדוש הזה ומפני הקברות הקדושים והיקרים שנוספו - וגוש עציון יהיה שלנו ועל הרי חברון יפרחו ישובים עבריים חדשים.
ה א ב
אדר-ניסן תש"ח
מתוך הספר 'דויד טש (טור שלום) אחד מלמד הא' הוצאת עם עובד תל אביב תשי"ב.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.