הכרתי את יוסף בתנועה באחד המשקים הגדולים בארץ. שחרחר, בעל עיניים שחורות ונאות ותנועות זריזות. אצילות בלתי מצויה היתה נסוכה על פניו, פני תלמיד חכם. באחד הימים נזדמנתי לחדר-האוכל של המשק בחברת אורח, חייל אמריקני. יוסף, שהוביל את עגלת האוכל, קלט את השיחה בשפה הזרה והשתדל להסביר לאורח את טיבה של התנועה הקיבוצית ויעודה. תוך כדי כך התודענו, היינו נפגשים בחדר-האוכל של המשק, באולם הקריאה, אף יצאנו לעתים למושבה הסמוכה.
באחד הטיולים סיפר לי על חייו. בן למשפחה ספרדית מאמסטרדם. הוריו השתקעו לאחר נישואיהם בוינה, כאן נולד וכאן קבל את חנוכו, חינוך דתי-מסורתי. הלשון העברית היתה שגורה בפיו, אולם בית הוריו רחוק היה מציונות, עד שהשטן הטיל את צילו, ויוסף נשלח עם מאות ילדים של "עלית הנוער" לארץ. הגעגועים לאמו, לאביו ולאחותו, אכלו את נפשו ועשוהו ילד רציני ומכונס, הנושא בחובו סנטימנט סמוי לחוג-משפחה, לבית.
ימיו הראשונים בארץ עברו עליו בלימודים באחד ממשקי העובדים, בין עשרות ילדים שגורלם כגורלו, אלא שרב היה המרחק הנפשי בינהם.
הקריאה לשירות הבטחון הביאה אותו לפלמ"ח, בימים שעצם השם פלמ"ח היה עדיין בגדר הסוד. לא ארכו הימים והדי החורבן היהודי באירופה הניעו אותו ללבוש את מדי הבריגדה העברית ולחוש לעבר ביתו, שרק אודים עשנים נותרו ממנו. לאחר חיפושים מרובים נודע לו כי אחותו ניצלה ונשלחה לאנגליה, אף עלה בידו להפגש אתה. הפגישה היתה מזעזעת, ומזעזעת פי שבע - הפרידה. משפחה נוצרית אמצה את אחותו, טיפלה בה באהבה ובמסירות, ואחותו הכירה להם טובה וסירבה לחזור לדת אבותיה.
שבור ונדכא חזר לארץ. התגורר באחת המושבות בחדר צר וקטן, עבד כאופה ולמד ב"בריטיש אינסטיטיוטס". לאחר שעמד בבחינות הבגרות עבר לירושלים, על מנת ללמוד באוניברסיטה העברית. כאן נקרא שוב לשירות ונמנה עם מגיני העיר, עד שיצא עם חבריו לעזרת גוש עציון ולא חזר עוד.
שושנה מ.
מתוך ספר "למד הא"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח