מרשימותיו של רועה
הגענו למרחב של שדה.ומשהגעתי למקום המיועד מוצא אני לי פינה אשר ממנה אוכל להשקיף על כל העדר. אני פותח בשירה נעימה ומרגיש עצמי חפשי באויר הצח. שדות מימין ומשמאל ומרחוק נראה הטרקטור החורש ועובר הלוך ושוב בשדה. באופק הרחוק מציץ השב הזקן, החרמון וכיפת שלג צח ולבן מכסה את פסגתו. כך אני עומד ומתפעל מיופי הטבע ומפרי עמל כפים. אני חושב על החברה. האם יהיה מאתנו גוף אחיד ומלוכד? אך לרגע אני מפסיק. איזה שטות לחשוב, על זאת, ברור מאליו אנו נהיה הכל!!! קיבוץ לתפארת ועוד ועוד חלומות יפים, אולם לשם כל זה דרושים חיי חברה יפים, אהבת אחים ויחסים טובים בחברה. האם זה ישנו? ואם לא הרי מיד עלינו ליצור זאת! וליצירה דרושים יסודות. ואחד מהם הרי היא העבודה. כל אלה מחשבות הן, אולם מדוע לא יהפכו למציאות? חבריה ננסה! החיים הם יותר יפים, רק מאמץ דרוש לנסיון ראשון ונראה...
זאת אני חושב כשאני לבדי...
כך עובר הזמן והשמש שולחת קרניה האחרונות ומודיעה על בוא הלילה. עלי לחזור. רוח קלה נושבת. אני קם והולך בצעדים איטיים והעדר אחרי. ובכן אמנם קימה בלילה לא נעימה ביותר אולם לעומת זה המרעה בטבע והמחשבות נותנות ספוק רב. אחרי יום עבודה כזה יש הרגשה שמשהו נוסף לך. רצון לחיים יפים בחברה
רצון לתקן את כל מה שיש לתקן בכל שטחי חיינו.
(נכתב על ידי ארז לעלון חברת הנוער)
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.