אלבום תמונות
הכרתיו עוד לפני שנים. בהיותו עדיין ילד. עת חיינו בגדוד אחד בעיר. ומאז ועד עתה כמעט ולא נשתנה. שנית פגשתיו בבואי לבית-זרע והוא אז עלם כבן 18. עליו אפשר היה להגיד "צברה". מלה זו כבר בטאה הכל. עבד בצאן ובזאת מצא את ספוקו, שמח היה ועליז, כולם אהבוהו וכאז כן עתה, בבואו הנה הקדיש את מרצו להקמת המשק וחיינו המשותפים. אתנו השתתף בכל ולנו נתן את הכל. כולם הכירוהו כי עליז היה, כי רוח נעורים פעמה בו, כי את הנעורים אהב. בתרועות שמחתו, בצעקותיו וברקודיו כובש היה את לב כולם. עדין ילד היה, עדיין לא הספיק לטעום את טעם החיים וכבר נפל... לכן כה מוזר שאין שומעים אותו יותר, שאי אפשר יותר לקרוא: "ארז" והוא יענה לך באחת מתשובותיו המחוכמות. ולכן כה מוזר הוא שארז שוכב אי שם בבור אשר ממנו לא יקום יותר לנצח...
הנעורים עצמם כאילו אבדו עם מותו.
עמליה
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.